שלושה ראיונות כבר מאחורי, עוד אחד טו גו.

אז הלכתי אתמול לשני ראיונות עבודה. האחד באחת עשרה בבוקר, השני באחת. לראשון נכנסתי בעשר וחצי בגלל שהקדמתי מעט, לשני באחת וחצי, למרות שהקדמתי מעט.

מטורפים, מטורפים עורכי הדין האלו. צריך להיות חוק נגד אלו שאומרים "כזה הוא המקצוע, תובעני, אין מה לעשות". ואם לא חוק, אז לפחות אפשר אולי שמישהו יסביר להם יפה שאין מקצוע שהוא כזה משום שהוא כזה, אלא האנשים שעובדים במקצוע הופכים אותו לכזה.

אז נכנסתי לראיון הראשון, משרד בינוני שהתמזג לאחרונה עם משרד בינוני אחר והפך למשרד בינוני בריבוע. המזכירות היו נחמדות וכיבדו אותי בקפה. ביקשתי הפוך וקיבלת שחור כי המכונה התקלקלה. מוזר, חשבתי כששתיתי את הקפה השחור שלי בספת ההמתנה ושמעתי את ה"טסססס" המוכר של מכונות האספרסו כשהן מכינות אספרסו או הפוך. לא היה לי די זמן להרהר בעניין וכבר הייתי מול המראיינת. לא עורכת דין, אלא מנהלת המשרד. זאת אומרת, מזכירה בכירה מאוד, או הבכירה שבמזכירות. כך או כך, הראיון היה לא רע. לא שזה משנה, הרי גם ככה אם היא תחשוב שאני מתאים להם יהיה לי עוד ראיון עם אחד השותפים. כמובן שאם אוזמן אגיד להם יפה שאינני מעוניין לעבוד אצלם. לא היו נחמדים כל כך שם, וגם לא נשמע לי משהו, וגם הם דורשים שאעבוד שעות ארוכות משאני מוכן לעבוד וגם היא אמרה לי שהציפיות שכר שלי הן גבוהות. וכאילו לא די בכך, כשהסתיים הראיון, היא נתנה לי דף ועט וביקשה שאכתוב חיבור קצר באנגלית, כדי להוכיח את רמת האנגלית שלי. שאלתי אם לכתוב בנושא משפטי. היא אמרה לא, למדת קולנוע, תכתוב על קולנוע מצידי. שאלתי אם אפשר על מחשב, היא ענתה שלא, אבל שאין לי מה לדאוג, לא לוקחים את הכתב שלי לגרפולוג או משהו כזה. כמובן שלא חשדתי בכוונות נסתרות כאלה, אך האמירה שלה גרמה לי לדאוג. מיד קיבלתי פלאשבק לחיבורים בתיכון ומה שיצא ממני היה מעיין חיבור של תיכון - She told me to be myself. Just like Genie adviced Aladdin in the Disney film... ההמשך מדבר על כך שזו עצה חכמה מאוד בשביל ראיון עבודה, כי אם אוהבים את מי שאני באמת, כנראה שאני אוהב לעבוד אצלם. במילם אחרות, חיבור של תיכון. מזל שאני לא באמת רוצה לעבוד שם.

הלכתי לראיון השני והמתנתי זמן רב מדי עד שעורכת הדין הנכבדה תסיים להצטלם לאתר האינטרנט של המשרד, מה שלקח יותר מדי זמן, בהתחשב בכך שקבעה איתי ראיון בשעה אחת והראיון התחיל באחת וחצי. כבר רושם רע. לפחות נתנו לי קפה. הפעם נס (כנראה שמזכירות במשרדי עורכי דין לא טורחות להכין הפוך למועמדים למשרה, לא בכבוד שלהן לעשות זאת). לבסוף נכנסתי לראיון, למרות העיכוב עשיתי זאת במלוא הנחמדות והחמידות שלי (ויש חמידות לרוב). הראיון היה קצר ועורכת הדין היתה נוקשה, קשה, מקשה ויבשה. לא חיוך ולא חצי חיוך, לא משנה כמה אני אדם חייכן וחביב. אבל כל זה היה קטן עלי אחרי ההפתעה שהנחיתה עלי מיד בתחילת הראיון (וממש עומד לי על קצה האצבע או הזין או מה שזה לא יהיה להגיד את שם עורכת הדין ושם המשרד, אבל לא אעשה זאת, רק אומר שהוא בין עשרת המשרדים הגדולים בארץ). בקיצור, כמעט רק התיישבתי והצגנו עצמנו אחד לשני, היא פותחת במתן עצה - "תראה, לכל מקצוע יש את המראה שלו. לקולנוענים יש את המראה שאופייני להם. לאנשי הייטק את המראה שלהם ולעורכי דין את המראה שלהם. כשאתה רוצה להקרין משהו הרבה יותר קל להקרין אותו כשאתה נראה כמו מה שאתה רוצה להקרין". איפשהו שם שורבבה המילה "שיער". עכשיו תבינו, אני אדם הוגן והגון, התמונה שלי מצורפת לקורות החיים. היא זימנה אותי לראיון למרות שבתמונה רואים בבירור שיש לי שיער מתולתל, ארוך יחסית ופרוע מעט. ובכל מקרה, לא ציפיתי שמישהו יעיז לתת לי עצה כל כך עלובה, כל כך מובנת מאליה (הרי ברור שיש מקובעות חברתיות ושאדם מקרין קודם כל את איך שהוא נראה, והאמת, אלו הן בדיוק הסיבות שאני בוחר להיראות כמו שאני נראה, אני מקרין בדיוק מה שאני רוצה להקרין), ובכלל מי היא שתייעץ לי להסתפר? אם לא הייתי נתקף אלם הייתי אומר לה משהו כמו "ואם לפני שישים שנה היית מראיינת עורכת דין צעירה שלובשת מכנסיים ויש לה שיער קצר, היית אומרת בטח אותו דבר נכון? והיית טועה כמובן, כי זה כל העניין בקידמה, מישהו צריך להביא אותה, סטיגמות ומקובעות מישהו צריך לשבור, וכמובן שיהיו האנשים המקובעים, השמרנים והשטחיים שינסו לקבע ולשמר את אותן סטיגמות ומקובעות. יותר מכך, את כנראה מאלו שהיו טוענות שבכלל עריכת דין היא מקצוע לגברים, כי לכל מקצוע יש את האופי שלו, ויש מקצועות שמתאימים לגברים ויש כאלו שמתאימים לנשים. בדיוק כשם שיש מקצועות שמתאימים לשיער פרוע ויש מקצועות שמתאימים לבעלי קרחות או שיער שעבר פן וחמצון (כמו השיער שלך למשל)". כמו כן הייתי צריך להבהיר לה, שהאמירה שלה סתמית, פשוטה, ידועה לכל, מובנת מאליה ומבטאת תפיסת עולם שטחית למדי, משום שרושם ראשוני שיוצר מראה הוא רושם ראשוני שיוצר מראה וחולף כעבור כעשר דקות של שיחה עם האדם. כך למשל מבחינת המראה שלך עשית רושם של אדם ענייני, רציני ובעל שכל, וכעת לאחר שעבור מספר דקות בהן שמעתי אותך מדברת, אני מבין שכמו במקרים רבים אחרים, לא כל הנוצץ זהב, או מראה עשוי להטעות, שכן את אדם שטחי וטיפש. אבל לא אמרתי את כל זה, פשוט אמרתי בנימה מעט צינית ויבשה "תודה, טיפ טוב, אני אזכור את זה". כעבור זמן קצר הסתיים הראיון הזה והועברתי לשלב הבחינה בכתב, לתקן חוזה קצר, הפעם על מחשב. לא היתה לי בעיה עם זה וסיימתי די מהר. ואז הגיע שלב הראיון באנגלית אצל עורך דין אחד בכיר זוטר שעובד תחת המטומטמת, אז שוחחתי עם האנגלוסקסי הזה כמה דקות בהן נאבקתי להבין מה הוא אומר, לא כי אינני יודע אנגלית, אלא כי יש לו איזושהי בעית דיקציה קשה במיוחד שגורמת למילים שלו להיות נורא לא ברורות. אחרי שסיפרתי לו על עצמי יכולתי לשאול שאלות על המשרד. השאלה שהכי מעניינת אותי, כרגיל, וכמובן, היא שעות העבודה, משום שזה העניין שהכי משפיע על החיים, יותר מכל דבר אחר בעבודה (יותר ממשכורת, ברור!). אז גילית שיש לו בת שהוא רואה אותה לפעמים בבוקר לפני שהוא יוצא לעבודה וכן בסופי שבוע. בערבים כשהוא חוזר בסביבות עשר פלוס היא כבר ישנה. והוא עוד מספר לי את בחיוך. אההה, הבנתי, נפלתי פה על אדיוטים רציניים ביותר. כמובן שעובדים שם בערבי חג ולפעמים בשישי ומדי פעם מושכים את היום עד שהיום מתחלף והופך ליום שאחרי וחוזרים בסביבות שתיים בלילה או משהו כזה. חייכתי לטמבלים והלכתי משם. משהו מגרד לי נורא להגיע לראיון ההמשך, שבו אמורים לדבר על תנאי העסקה, אם בכלל אוזמן לכזה ראיון, ולו רק בכדי לומר להם בפנים שהם דפוקים לגמרי ובחיים לא הייתי עובד במקום כזה לא משנה כמה כסף היו משלמים לי, כי חיי אדם כבר לא קונים בכסף, העבדות נגמרה, כולנו שווים וכולנו חופשיים, חוץ ממטומטמים כמוכם שמוכרים עצמם בזול. וכן, גם מיליון דולר בשנה זה זול, וממילא אתם לא עושים מיליון דולר בשנה.

כמובן שהגעתי לראיון הבוקר מיואש וללא ציפיות. אפילו לא טרחתי להתלבש כמו עורך דין. רוצים אותי, קבלו אותי כמו שאני. זו השיטה הטובה ביותר לבחון אותם, כי יותר משהם בוחנים אותי אני בוחן אותם. אם יקחו אותי ככה, עם תנאי שעות העבודה שאני מציב, עם התנאי הברור מאליו עבורי שאני רוצה גם לנהל חיים מחוץ לעבודה, עם השיער הפרוע, עם הלבוש הפשוט והדיבור הישיר והחיוך על השפתיים, שאולי מטריד אנשים שסבורים שיש מקצועות שהולם אותם חיוך, כמו למשל ליצנים, ויש מקצועות שהולם אותם שפתיים המתעקלות כלפי מטה, בפנים קפואות ומבט מת, הרי שאני ארצה לעבוד אצלם. הפעם לא הציעו לי קפה כשנכנסתי למשרד. במקום זה הביאו במהירות את עורך הדין שאמור היה לראיין אותי. הוא התנצל מיד שעורכת הדין הבכירה יותר לא הגיעה עדיין אבל שהוא יתחיל לספר לי על המשרד עד שהיא תבוא ואז אני אספר על עצמי. שכחתי לציין, מדובר בעורך דין בג'ינס. כבר מצא חן בעיניי, אנשים שפויים. ככל שהתמשך הראיון התבהר לי שאכן מדובר באנשים שפויים. או ליתר דיוק בעורכי דין שהם גם בני אדם. והראיון היה מלא בחיוכים, ועבר בנעימים ולא היה שום מבחן בסופו, לא בכתב ולא בעל פה. כשהגיע שלב השאלה הזהה, שאלתי לגבי שעות העבודה והשיבו לי תשובה מניחה את הדעת, שלכל המאוחר עובדים עד שמונה, אבל בסך הכל יש אפשרות לנהל את הזמן לעצמי, ואם רוצים לצאת מוקדם יוצאים מוקדם, ואם עדיפים לעבוד מהבית אז אפשר, ובסך הכל, מה שחשוב הוא, שאין את המדיניות של מי שמסיים מאוחר הוא עורך דין טוב יותר, או שמסתכלים על מתי מישהו מסיים לעבוד ומעדיפים לסיים מאוחר יותר, כפי שנהוג במשרדים גדולים. ולא שזה אינו משרד גדול, הוא משרד די גדול. כך או כך, נשמע לי טוב, נראה מה יהיה.

בעוד שעתיים בערך אצא לראיון הרביעי והאחרון לבינתיים. הפעם לא מיואש כמו בתחילת היום, כי ברור לי כבר שישנם משרדים עם עורכי דין הגיוניים, שמוכנים אולי להפוך את המקצוע למה שהם רוצים שהוא יהיה במקום להתקבע במוסכמות הישנות ותפיסות העתיקות את המקצוע. מה שלא יהיה לא נראה לי שאעביר דיווח מפורט לגביו, כדוגמת הדיווח המפורט שלעיל, כי בוודאי היה הדיווח הנוכחי משעמם מספיק עבור קוראיי הנאמנים ואין הם חפצים בעוד דיווח משמים. לכן, מובטח כעת, הפוסט הבא יהיה מרתק ויכלול דיווח כלשהו על שני הספרים האחרונים שקראתי (חוץ מסיפורים קצרים של אוסקר ווילד שקראתי ביניהם ואין לי כל כך מה לומר לגביהם, חוץ מזה שחלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות, ובכל מקרה התרגום היה גרוע) שהיו "עריסת חתול" ו"בית מטבחיים 5" של קורט וונגוט, שאינני מאמין שלא קראתי אותם עד כה, אבל מצד שני, הם כל כך מעולים שמזל שקראתי אותם רק עכשיו, כי אם הייתי קורא אותם לפני שנים בוודאי לא הייתי יודע להעריך אותם כראוי.