(פתאום התחשק לי לכתוב פנטזיה, מעולם לא ממש ניסיתי ללכת על זה. אולי החטא ועונשו גרם לי לרצות בכך, כקונטרה לריאליזם שלו או בגלל החלקים שלו שהיו מתאימים לגמרי גם לסיפור פנטזיה... כך או כך, התחלתי והנה טיוטת ההתחלה... אמשיך בהמשך כשאתפנה לכך... אולי):

איך שאני מתעב את המסדרון הצר הזה שמוביל לצד המזרחי של התחנה. מה שאנו מכנים אותו הדאון-טאון, בגלל קירות המתכת החלודים, החיבורים שמכוסים סוג של אזוב ואוכלוסיית האזור שאינה מורכבת מהאנשים הכי טובים, בלשון המעטה. אבל המסדרון הצר שמוביל ממרכז התחנה אל הדאון-טאון, אפילו מפחיד יותר. מרבית המנורות הכחלחלות שמפוזרות לאורך 786 המטרים של המסדרון שבורות. אלו שאינן שבורות מטילות אור כחלחל ועמום, שיוצר תאורה המזכירה מעט את התאורה בלילות של ירח מלא על פני כדור הארץ, כשאין כל תוספת של תאורה מלאכותית. רוחבו של המסדרון, כמטר בלבד, מחייב אותך להצמיד גבך לקיר המתכת המחוספס כאשר אדם נוסף עובר לצדך. אם כל אלו אינם מספיקים כדי לעורר בך פחד, הרי שישנן גם השמועות על אנשים שנכנסו למסדרון בצד אחד ומעולם לא יצאו מהצד השני. לא פעם נמצאו טיפות דם והפרשות אחרות לאורך המסדרון, לא פעם נשמעו צעקות מחרידות ובכי איום, אך מעולם לא שמעתי על מישהו שמכיר בעצמו אדם שנעלם שם. אני מכיר באופן אישי רק אדם אחד שהוכה במסדרון על ידי אחד הבלתי רשומים. אך לפי מה שהבנתי גם ממנו המכות הגיעו לו כיוון שקילל את הבלתי רשום וניסה לתפוס בישבנה של מי שבילתה איתו. פרט לכך שעוד באותו הלילה עצרה משטרת התחנה את שניהם, חקרה אותם, שפטה אותם והבלתי רשום גורש מהתחנה כבר למחרת.

ובכל זאת, פעם אחר פעם אני מוצא עצמי הולך במסדרון הזה, בצעדים מהירים, אך לא מהירים מדי, כדי לא להיתקל בעוצמה במישהו שהולך לפני. 786 המטרים עוברים לאט כמו נצח וליבי הולם בעוצמה גבוהה יותר ויותר ככל שאני מתקרב למרכז המסדרון, שהוא גם החלק החשוך ביותר שלו וממנו האור שבאיזה מקצוות אינו נראה כלל. אדם שנשאר בלב המסדרון מספר דקות, אפילו אם לא יזוז, עלול לאבד את האוריינטציה וללקות בסינדרום דמוי ורטיגו. אולי כך נעלמו אותם אנשים עליהם מספרות השמועות.

אין הרבה סיבות טובות להגיע לדאון-טאון של התחנה. למעשה, יש רק סיבות רעות להגיע לשם. על כן עולות מפעם לפעם הצעות חוק לסגירת החלק המזרחי של התחנה ומניעת מעבר חופשי ממנו למרכז התחנה וממרכז התחנה לשם.