בתור בלוגר אנונימי אתה כל הזמן על הסף של איבוד האנונימיות. אתה משחק עם כמות החשיפה כמו צלם מיומן. תחשוף יותר מדי - התמונה תשרף - זהותך תתגלה. תחשוף מעט מדי - התמונה תצא כהה מדי - לא תבטא מעצמך שום דבר. אז אתה כותב על עצמך פרטים שבעינייך חושפים מעצמך, מאישיותך הפנימית ומחוויות היום-יום שלך, כמות מידע שתספיק למי שאינו מכיר אותך כדי להכיר אותך ולהתקשר לבלוג שלך ולרצות לדעת עליך, על עולמך ומחשבותיך עוד, ומהצד השני המידע הזה אינו מספיק למי שמכיר אותך לזהות מי אתה. כך לפחות אתה סבור או מקווה.

אבל כל בלוגר, בסופו של דבר, גם קצת מקווה שיזהו מי הוא. שפרטי המידע הפזורים בבלוג שלו, ברשימות, בתמונה שבחר, בכינוי, יסייעו למי שמכיר אותו לזהות כי הבלוג שייך לו ולמי שאינו מכיר אותו לזהותו אם יראה אותו ברחוב או יפגוש אותו באיזו סיטואציה. אחת לכמה זמן עשוי אפילו להתעורר בליבו של הבלוגר האנונימי לפרסם את תמונתו או שמו המלא, כדי שכולם ידעו - יהיו אשר יהיו. אבל לרוב הוא לא יעשה זאת, ואם יעשה מיד יתחרט ויסיר את התמונה או ימחק את הפוסט שחושף אותו יותר מדי, בתקווה שמעטים בלבד הספיקו לגלות את זהותו. 

מפעם לפעם, עשוי הבלוגר לפגוש מישהו ולחשוד בו שהוא יודע על הבלוג, משהו במשהו שהוא יגיד, או משהו במבט שלו, ירמוז לבלוגר שהוא יודע. לעתים יהיה זה מכר וותיק, ואז המחשבה תהיה - איך הוא לא אומר לי שהוא קורא את הבלוג שלי. לעתים יהיה זה מישהו שפגש זה עתה, ואז יחשוב הבלוגר האם לחשוף את עצמו. אבל הוא לא יחשוף, בשני המקרים. 

הבלוגר האנונימי אוהב את האנונימיות שלו, או את האמונה שהוא אנונימי. הרי ללא האנונימיות לא יכתוב.