מתחילת החודש הזה יוצא שאני עובד בעבודה כמעט כל זמן שאני שם, כלומר כאן, במשרד. המצב הזה מדאיג אותי כיוון שכך יש לי פחות זמן לכתוב. עד כדי כך פחות זמן, שאני כמעט ולא כותב. עכשיו, כל זה לא טוב מבחינתי משום שזה גורם לי להרגיש שאני מבזבז את הזמן. כלומר, באופן מפתיע, לעשות את מה שאני אמור לעשות בעבודה, זאת אומרת - לעבוד, מרגיש לי כמו בזבוז זמן משום שאני לא עושה זאת למעני. הכתיבה היא משהו שאני עושה עבורי בלבד, אני עושה את זה לבדי, בעצמי, בשבילי. אתם, הקוראים, זה בונוס, דובדבן שבקצפת, או יותר נכון לגבי, הבייקון שבצ'יזבורגר.

כך, כשאינני כותב אינני עושה למעני כמעט כלום, לאכול, לישון ושאר פעולות שגרתיות אינן נחשבות השקעה בעצמי. לפחות לא בעיניי. אפילו לקרוא כבר לא יוצא לי, וקריאה היא בהחלט השקעה בעצמי. התחלתי אמנם את "הבשורה על פי ישו", אבל זה מתקדם לאט מדי, אין לי כוח להקדיש זמן לקריאה אחרי העבודה וגם ככה די חשבתי ש"המערה" של סאראמגו היה גרוע, כך שאין לי מושג למה החלטתי לקרוא עוד ספר שלו (שמתברר להיות לגמרי כמו עוד ספר שלו).

נו, מה אומר, ואני עוד אדם אופטימי... זאת אומרת, אני יודע שהעתיד ורוד ושהנה תוך חודש לכל היותר התקופה הזו תעבור ושוב אעבוד פחות, או אעבור עבודה או סתם אתפטר כי הבוס לא יסכים שאצא ללימודים פעמיים בשבוע. ובכל זאת, היום התעוררתי עם דכדוך. אולי זה עניינים משפחתיים. אולי זה העניין הזה של הכתיבה והעבודה. אולי זה סתם שצריך כבר חופש מהכל והידיעה שהחופש אפשרי רק אחרי החגים. ואולי זה הכל יחד. לכן תפסתי כמה דקות פנויות מעבודה כדי לכתוב, כך שאם זה הכל יחד, לפחות נפטרתי מעניין אחד.