פתאום כולם מאמינים באלוהים. ככה זה לפחות מרגיש.

פתאום כולם מעלים תפילות לפייסבוק ואומרים "בעזרת השם" ו"ברוך השם" בטלוויזיה וברדיו.

זה המשך ישיר של אותו טרנד "התחזקות" שאני שם לב אליו בשנים האחרונות, ושגורם לאנשים שבכלל לא חשבת שהם כאלה להניח תפילין, לעשות קידוש בשישי (בלי לוותר כמובן על שירת "מלאכי השלום" שהיא, כך אני מבין, אחת המצוות המרכזיות בתורה), לעלות לקברי צדיקים מדי פעם ולבצע עוד כל מיני מנהגים שונים ומשונים שלרוב מלווים בתפילות כאלה ואחרות בארמית או עברית וכוללות הודיה לשם יתברך. כי מה הבעיה עם קצת מסורת? מה יש? אתה מתבייש בהיסטוריה של העם שלך? אתה לא יהודי? סך הכל שומרים על השלהבת, ואם תנסה ותבוא מתישהו לרב שלי (שהוא לא ממש רב, הוא אחלה בנאדם ואחד האנשים הכי חכמים שאני מכיר, אם לא החכם שבהם) תראה כמה דברים יפים יש ביהדות. תעשה שבת ותגלה כמה זה נפלא. אין בזה שום דבר רע.

אז זהו, שאני חושד שיש בזה משהו רע. כבר תקופה ארוכה שאני חושד בכך ופתאום נפלה עלי ההבנה מדוע.

הנושא של אמונה בכוח עליון, נשגב, שהכל נעשה בדברו ובלעדיו אין דבר, היא הבעיה המרכזית בכל העניין. כי אם יש משהו נשגב מהאדם, הטבע וכל השאר, הרי שהאדם, הטבע וכל השאר צריכים ויכולים לשגת מפני משהו שחשוב מהם. אם אלוהים חשוב מהם, אז בטח גם מצוותיו חשובות מהם. אם מצוותיו חשובות מהם, אז בטח יש גם דברים נוספים חשובים מהם. בטח יש היררכיות גם ביניהם והאדם נשגב מהבהמה. והגבר נשגב מהאישה. והיהודי נשגב מהגוי. והסטרייט מההומו. והלבן מהשחור. ואין לזה סוף.

ויגידו לי - אבל אנחנו בכלל לא מאמינים, זה רק עניין של מסורת. אז זהו, שלא. הוויה קובעת את התודעה. זו האמת. אי אפשר לומר תפילות כל שישי או כל יום, לנשק מזוזות, לרכוש קמיעות, להדליק נרות ולומר ברוך השם ובעזרת השם, מבלי שמשהו מכל זה יחלחל לתודעה. מה שקורה בימים אלה מוכיח את זה.

והבעיה הזו עם אלוהים היא לא רק בישראל עם היהודים שבה, אלא כמובן כלל עולמית, עם כל הדתות ששמות אל על טבעי, במובן שהוא מעל לטבע ולאדם, במובן שהוא ומצוותיו (המגוכחות ברובן) חשוב מהכל. וגם אם בסוף תטענו שזו בכלל לא היהדות, וביהדות חיי האדם מקודשים, אז אומר שאולי זה נכון אבל בפועל זה לא מתבצע ולא נתפס כך, וייתכן שזה לא נתפס כך משום שקדושת האדם נובעת מאלוהים שקדוש ממנו וחשוב ממנו, ולא מעצם היותו אדם.

הדתות עשו את שלהן וכיום הן רק מפריעות לאנושות להתקדם הלאה. הגיעה העת לנטוש את אלוהים ולחזור לאדם ולטבע. אולי אז נוכל להתחיל לחיות בשביל עצמנו.

הייתי אז ילד ובמכונית של ההורים היתה קלטת ישנה עם המיטב של אריק איינשטיין, שהתנגנה בכל נסיעה ברצף אינסופי של שירים נהדרים ונוגעים ועצובים, שבתור ילד לא יכולתי להבין. סבתא שלי היתה חולה אז מאוד, ונסענו לבקר אותה הרבה, וברקע השירים של אריק. היא מתה, והשירים של אריק המשיכו להתנגן.

הייתי אז חייל ובמכונית שלי היה דיסק עם שירים של אריק איינשטיין, שהיינו שומעים בדרך לבסיס ובדרך חזרה. ועוד לפני שנכנסתי לרכב, היה מתנגן לי בראש ויוצא לי מהפה "כמה טוב שבאת הביתה".

למדתי קולנוע באוניברסיטת תל אביב, ובתור מי שהסרט הישראלי האהוב עליו ביותר הוא "מציצים", צילמתי סרט סטודנטים ברוח הסרט. שיר הפתיחה שבחרתי היה "כמה חם".

הילד שלי נולד ובלילות הייתי מנסה להרדים אותו ושר לו שירים. אחד השירים שהפכו לשיר ערש בשביל התינוק החמוד הזה היה "הכניסיני".

הילד שלי גדל והוא אוהב מכוניות, אז שיר הערש התחלף ב"סע לאט", שהוא קורא לו "נוסעים במכונית הישנה". לשירים האלה הצטרף הדי.וי.די של "כמו גדולים" וכל השירים שהוא שר שם. הילד מנסה להבין את המילים, כמו שאני ניסיתי בזמנו, ושואל אותי "למה יש נשר בשמים?" ו"למה יש ילד בתפוז?".

ואתמול חזרתי הביתה והילד חבוק בזרועות אמו, שניהם נראים עצובים. שאלתי מה קרה, והם הסבירו שהוא ביקש לשמוע את "עוף גוזל", והם הקשיבו לו פעמיים, וזה שיר עצוב, ואריק מת. מסתבר שבגן דיברו עליו. מסתבר שהילד אמר שאבא שלו טיפל באריק. לא יודע מאיפה הוא קיבל את הרעיון הזה, אבל אני מוכן לזרום עם זה. "אפשר לראות אותו מת?", הוא שאל אותי והייתי צריך להסביר, שוב, מה זה אומר שמישהו מת. והלכנו למחשב כדי לראות ולשמוע שירים שלו ביוטיוב. ניגנתי את "סן פרנסיסקו על המים", וסיפרתי לי איך בספטמבר האחרון הייתי שם בסן פרנסיסקו על המים, ופיזמתי את השיר, כי היה כל כך יפה שם ובכל זאת הרגשתי כל כך רחוק.

אני שומע את השירים שלו, שחנקו אותי בדמעות בכל כך הרבה הזדמנויות בחיי, ועכשיו שירים נוספים גורמים לדמעות לזלוג. לא רק כי הוא מת, וזה עצוב, כי אם מישהו כמוהו יכול למות אז מה יהיה על אנשים כמותנו. אלא, גם ובעיקר שמותו מסמל עבורי עוד אובדן, משהו בתרבות והישראליות שלא ישוב עוד. ואין נכונות יותר מהמילים שהוא עצמו כתב בפשטות וכנות ואמת כואבת וקול שלא אפסיק לשמוע במחשבותיי: 

"הוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן.

שברת לי את הלב לחתיכות קטנות.

היה לנו חלום ועכשיו הוא איננו.

אני כל כך עצוב, בא לי לבכות"

החיים כאן טובים, אומרים, ומתכוונים לכך שהחיים בסדר. כלומר אפשר לחיות ולהתקיים וליהנות, כשרוב הזמן אפשר להתעלם בקלות ממצוקת העם שבקושי יכול לחיות בגבולות המצומצמים שמדינת ישראל מתירה לו להתקיים במסגרתם. אז נכון, אני מאלה שאחת לארבע שנים מצביע למפלגה שנחשבת לשמאלנית ומעוניינת להגיע להסדר כולל שיאפשר גם לפלסטינים לחיות בסדר כמו שאנחנו חיים בסדר. אני עושה את זה כי אני גם מאמין שאם הם יחיו בסדר, אנחנו נחיה יותר מבסדר ולכולם יהיה טוב יותר.

מדי פעם אני מקבל תזכורת לכך שלא רק שכדאי לדאוג לשלום כזה שיאפשר חיים לפלסטינים ולישראלים כאחד, כי זה ישפר את המצב, אלא שהסכם כזה הוא חובה. כי בפועל, החיים שלנו הם לא בסדר וגם אם נדמה לנו שאנחנו מתעלמים מהעוול הנורא מעבר לקו הגבול המדומיין, הרי שאנחנו בעצם לכל היותר מדחיקים את זה. והדחקה, כידוע, היא מסוכנת ועלולה לגרום למצב נפשי מעורער וקשה, כזה הוא המצב במדינה היום. זו מדינה שחיה בהדחקה וסובלת מבעיות נפשיות קשות. 

הפעם התזכורת היתה סרטון הווידיאו שנמצא כאן. הסרטון מציג את חיילי צה"ל הגיבורים מכניסים ילד שעוד לא מלאו לו שש לג'יפ צה"לי, משום שזרק אבן. הילד עושה מה שכל ילד היה עושה ובוכה. ברור שהוא סובל. ברור שהוא במצוקה. ברור שהוא סך הכל ילד שעשה מעשה טיפשי כמו שילדים עושים לפעמים. גם ילדים ישראלים. גם ילדים יהודים. גם הילד שלי עלול לזרוק אבן מדי פעם. אבל הילד שלי יזכה לנזיפה מאבא שלו, לא למעצר על ידי חיילים חמושים. הילד הפלסטיני הוא לא ילד בעיניי החיילים. אני לא מאשים את החיילים בכך שהוא אינו ילד בעינייהם, אלא את המצב הבלתי נסבל הזה, שבמשך שנים גרם לכך שחיילים (שהם ילדים בעצמם) לא יכולים לראות בפלסטיני אדם. למעשה גם מי שכבר אינם חיילים מתקשים לראות במי שהוגדר כ"אויב" כאנושי. הילד הפלסטיני הוא אויב כמו שאביו הוא אויב. הילד הפלסטיני הזה, כמו נבואת זעם שמגשימה עצמה וכמו הרבה ילדים פלסטינים לפניו, חווה טראומה יומיומית, כי חייו אינם חיים ומשום שחיילים מסתובבים סביבו ומגדירים אותו כאויב. הילד הפלסטיני הזה יהפוך בעל כורחו לאויב. והחיילים הבאים יעצרו את בנו בבוא העת, כשהוא בוכה ואומלל.

המצב הזה ימשיך ככה עד סוף הדורות, אלא אם יהיה שלום ומהר. שלום בכל מחיר טריטוריאלי, משום שהמחיר הנפשי ששני הצדדים משלמים הוא גבוה מדי. משום שהמחיר הנפשי של החיילים והוריהם והאחים והאחיות שלהם משלמים הוא גבוה מדי. כשילד פלסטיני הוא אינו אדם, קל מאוד להגיע למצב שבו גם האריתראי או הפיליפיני אינו אדם. קל מאוד להגיע למצב שבו האתיופי והרוסי והמזרחי והאשכנזי אינו אדם. גם העני אינו אדם והעשיר אינו אדם. למעשה, כל מי שאינו אני אינו אדם. ולא רק שקל להגיע למצב הזה, אלא כבר הגענו לשם. מהמיתוס של כל ישראל חברים הגענו למצב שבו כל ישראל אויבים, וכל היתר אויבים של ישראל. וזה מדכא מאוד. והנחמה היחידה היא נחמת טיפשים, היא הנחמה שביכולת להדחיק ולומר לעצמנו שאנחנו צודקים כל כך כל הזמן ולומר לעצמנו שהחיים כאן טובים ולהתכוון לכך שהחיים בסדר. 

למעשה אני חושב שלא פעם תגובה קיצונית היא התגובה הנכונה גם במצבים מאוד מתונים. אבל זה סתם כך באופן כללי, ובכל מקרה אני לא נוהג כך, אלא רק חושב שטוב היה אילו הייתי נוהג כך. מתבטא בקיצוניות, באופן ייחודי, פועל בצורה בלתי צפויה בתגובה לכל התרחשות שגרתית. סתם כדי להיות יוצא דופן, ייחודי, כדי לאתגר את הסביבה והחברה. אבל אני לא כזה, אני סתם עוד אחד שפועל כרגיל ברוב המקרים. אפילו הקיצוניות שלי והבלתי-שגרתי שלי, הם די נורמטיביים ושגרתיים. 

איך שלא יהיה, הכוונה שלי בכותרת אינה כללית, אלא ספציפית, לנושא המשבר הכלכלי שפוקד את המדינה הקטנה הזאת. טורחים הפופוליטיקאים שלנו להדגיש ולהפחיד כמה שהמשבר קיצוני וקשה ולכן מחייב את הפעולות הקשות והקיצוניות של קיצוצים וגזרות וכיו"ב. אבל, אם המצב קיצוני כל כך, למה לא לנהוג באופן כל כך צפוי ושגרתי - שוב קיצוצים? שוב העלאת מיסים? אלו תגובות שגרתיות ומוכרות היטב, נוקטים אותן ברגיל בכל הזדמנות. אם המצב קיצוני חייבים לנקוט באמצעים קיצוניים וחדשנים.

פויר, שלאחרונה עובר איזה משבר גיל המשהו וקורה לו מה שקרה לאחרים כמו אברי גלעד או עירית לינור והוא פתאום רואה את האור בוהק בצד ימין ואצל הקפיטלזם, כתב הפעם טור שאני מסכים איתו במאה אחוז כמעט - http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000850350#fromelement=hp_deot. צריך במסגרת המשבר הזה לבטל את האיסור הפלילי של קנאביס. צריך לחוקק במהירות חוק להסדרת ייצור, מכירה וצריכה של קנאביס, לרבות מיסוי. פוטנציאל הרווח הוא עצום, מיידי, ויאפשר ביטול חלק מהגזרות.

ולמה לעצור בקנאביס? המצב קיצוני, אז צריך לנקוט באמצעים קיצוניים וחדשים - קדימה, היו אמיצים - הטילו מס ירושה על ירושות גדולות. הטילו מס מתנה על מתנות יקרות. הטילו מיסוי אסטרונומי על דירות יוקרה ורכבי יוקרה ועל ג'יפים וסתם רכבים מזהמים מדי. הטילו מיסים גבוהים על טיסות בביזנס או במחלקה ראשונה. קחו מהעשירים והעבירו לעניים - הגיע הזמן.

ולמה לעצור שם? הפסיקו לממן שירותי דת. אדם דתי, אדם מאמין, יכול לממן מכיסו את אמונותיו.

והמשיכו הלאה בבקשה. גם את לימודי המשפטים, מנהל העסקים ומדעי המחשב אין עוד צורך לסבסד, בוודאי לא לכולם. יש מספיקים עשירים ובני עשירים שמעוניינים ללמוד את המקצועות הללו ויכולים ומוכנים לשלם על כך. וממילא יש מספיק משפטנים ומנהלי עסקים ומתכתנים במדינה והמקצועות הללו מספיק מתגמלים כדי שישתלם ללמוד אותם (ואם לא משתלם, שלא ילמדו, העולם לא יפסיד יותר מדי אם יהיה משפטן אחד פחות). סבסדו את הלימודים של חסרי אמצעים ואת הפקולטות שאינן מבוקשות אך תורמות לתרבות ולמדע.

ואני לא מדבר כבר על הקיצוץ המתבקש בצבא ובמגזר הציבורי, כולל בשכר ובפנסיה - כן, אפשר לקצץ גם שם. ואני לא מדבר על מנהל מקרקעי ישראל וקק"ל, שחייבים לדאוג לכך שהציבור יהנה מדיור לכל, בכל מקום, וללא שיעבוד לנצח. הכל אפשרי, צריך רק לרצות ולעבוד בזה קצת. ברור שהכי קל לחזור ולקצץ ולהטיל מסים באותם מקומות שבכל פעם מקצצים ומטילים מסים. הכי נוח ללכת בשבילים שנסללו כבר על ידי אחרים. אבל בשביל ליצור תוואי דרך חדשה זה כבר עניין אחר. בשביל זה נחוץ אומץ של ממש. וזה, ידידי, משהו שאין לאף אחד מהפוליטיקאים שמנהלים את המדינה הזו (יש אותו אולי לבודדים שיושבים באופוזיציה או בעמדות נטולות סמכות אחרות, והם אינם מורדים מספיק ואינם קיצוניים מספיק כדי לפעול). 

שוב הגיע הזמן לצאת לרחובות ולהפגין כנגד הכל, כי המצב בלתי אפשרי ויש מי שיכולים לשנות אבל אין להם מספיק מוטיבציה לעשות זאת, כיוון שאין להם מה להפסיד. אני מתכוון כמובן לפוליטיקאים ולאזרחים כאחד. בכוחם של פוליטקאים לשנות את המצב, אבל אין להם סיבה לטרוח כיוון שאינם מרגישים שעלולים להפסיד משהו אם ימשיכו בדיכוי העם. הם ירגישו שיש להם מה להפסיד רק אם העם יצא לרחובות. מצד שני, העם, יש בכוחו לשנות אם יצא לרחובות בסערה אמיתית, כמו זו שרואים במקומות אחרים שאינם ישראל. אבל העם יושב בשקט כמו ילד טוב ירושלים, כמו טלית שכולה תכלת, כמו תינוקות שנשבו, כי העם חושב שאין לו מה להפסיד, או יותר נכון, אין לו מה להרוויח אם יצא להפגין. כי שטפו לעם את המוח שכל הרע הזה שהגיע עכשיו הוא באשמת ההמונים שיצאו להפגין בזמנו בשדרות רוטשילד ובכל הארץ. כי העם מיואש מהמצב ומהסיכויים לשפר. כי העם מפוחד מהגזרות הנוספות שיטילו עליו אם יעז להפגין שרע לו. כי העם לא רוצה שיתייגו אותו כשמאלן, סוציאליסט, אשכנזי, עוכר ישראל, אם יצא להפגין. כי העם רועד מהאיום האיראני והסורי והחיזבאללה והחמאס. כי העם בטוח שאין באמת אפשרות של פתרון לסכסוך עם העם הפלסטיני. 

אז שוב הגיע הזמן לצאת לרחובות ולהפגין כנגד הכל. נגד המדיניות הכלכלית שתביא חורבן לאלפי ישראלים. נגד מדיניות החוץ (יש כזו?!) שעלולה להביא לחורבן פיזי של המדינה ולמוות של חיילים ואזרחים. נגד הממשלה שהולכת נגד אזרחיה. נגד האופוזיציה שמצד אחד היא רפה מדי ומצד שני היא פופוליסטית, אופורטוניסטית ואי אפשר להאמין למילה שיוצאת מכיוונה.

שוב הגיע הזמן לצאת לרחובות, והפעם זה חייב להיות סוער יותר, קשה יותר, בלי פשרות ובלי התנצלויות. המחאה חייבת לחזור כי גם אנשים עם עבודה טובה וכסף לא יכולים לראות כאן עתיד. כי העבודה לא בטוחה, השכר נשחק, המחירים עולים ועולים, דירה היא משימה בלתי אפשרית (גם לשכור ובעיקר לרכוש). כי אף אחד לא באמת מנסה לפתור בעיות אקוטיות שמטרידות את ההמונים. כי הזמן אוזל ואם נשאר אדישים ומפוחדים זה רק יחזק את הפוליטקאים והתחושה שלהם שלא משנה מה יעשו וכמה הבטחות בחירות יפרו, עדיין העם ירכין את ראשו ויקבל עליו את רוע הגזרה, כאילו היה זה גורל שהביא על עצמו באמת, ימשיך להאמין לשקרים, ימשיך להצביע להם בבחירות, ועולם כמנהגו ינהג.

הגיע הזמן לצאת לרחובות ולהתפרע באמת, לגרום להם להרגיש שהם חייבים לעשות שינוי ומהר כי אחרת הם לא ישרדו במשרתם, ולא יוכלו להמשיך לרפד את כיסם, לטפח את ביתם על חשבון הציבור ולבלות על הכסאות שהם כל כך אוהבים.

הגיע הזמן, אבל גם אני, כמו כל היתר, מיואש, מתוסכל, מפוחד ועייף. גם אני אכתוב פוסט או סטטוס או ציוץ במקום לצאת ולהפגין בכל הכוח. במקום להתאסף סביב הכנסת ולא לאפשר לנבחרים הללו לצאת משם עד שיחוקקו את החוקים שיעשו את השינוי, החוקים שיהיו למען הציבור ולא נגדו. אכתוב וארגיש שעשיתי משהו, למרות שלא עשיתי דבר, ועולם כמנהגו ינהג.