שוב הגיע הזמן לצאת לרחובות ולהפגין כנגד הכל, כי המצב בלתי אפשרי ויש מי שיכולים לשנות אבל אין להם מספיק מוטיבציה לעשות זאת, כיוון שאין להם מה להפסיד. אני מתכוון כמובן לפוליטיקאים ולאזרחים כאחד. בכוחם של פוליטקאים לשנות את המצב, אבל אין להם סיבה לטרוח כיוון שאינם מרגישים שעלולים להפסיד משהו אם ימשיכו בדיכוי העם. הם ירגישו שיש להם מה להפסיד רק אם העם יצא לרחובות. מצד שני, העם, יש בכוחו לשנות אם יצא לרחובות בסערה אמיתית, כמו זו שרואים במקומות אחרים שאינם ישראל. אבל העם יושב בשקט כמו ילד טוב ירושלים, כמו טלית שכולה תכלת, כמו תינוקות שנשבו, כי העם חושב שאין לו מה להפסיד, או יותר נכון, אין לו מה להרוויח אם יצא להפגין. כי שטפו לעם את המוח שכל הרע הזה שהגיע עכשיו הוא באשמת ההמונים שיצאו להפגין בזמנו בשדרות רוטשילד ובכל הארץ. כי העם מיואש מהמצב ומהסיכויים לשפר. כי העם מפוחד מהגזרות הנוספות שיטילו עליו אם יעז להפגין שרע לו. כי העם לא רוצה שיתייגו אותו כשמאלן, סוציאליסט, אשכנזי, עוכר ישראל, אם יצא להפגין. כי העם רועד מהאיום האיראני והסורי והחיזבאללה והחמאס. כי העם בטוח שאין באמת אפשרות של פתרון לסכסוך עם העם הפלסטיני. 

אז שוב הגיע הזמן לצאת לרחובות ולהפגין כנגד הכל. נגד המדיניות הכלכלית שתביא חורבן לאלפי ישראלים. נגד מדיניות החוץ (יש כזו?!) שעלולה להביא לחורבן פיזי של המדינה ולמוות של חיילים ואזרחים. נגד הממשלה שהולכת נגד אזרחיה. נגד האופוזיציה שמצד אחד היא רפה מדי ומצד שני היא פופוליסטית, אופורטוניסטית ואי אפשר להאמין למילה שיוצאת מכיוונה.

שוב הגיע הזמן לצאת לרחובות, והפעם זה חייב להיות סוער יותר, קשה יותר, בלי פשרות ובלי התנצלויות. המחאה חייבת לחזור כי גם אנשים עם עבודה טובה וכסף לא יכולים לראות כאן עתיד. כי העבודה לא בטוחה, השכר נשחק, המחירים עולים ועולים, דירה היא משימה בלתי אפשרית (גם לשכור ובעיקר לרכוש). כי אף אחד לא באמת מנסה לפתור בעיות אקוטיות שמטרידות את ההמונים. כי הזמן אוזל ואם נשאר אדישים ומפוחדים זה רק יחזק את הפוליטקאים והתחושה שלהם שלא משנה מה יעשו וכמה הבטחות בחירות יפרו, עדיין העם ירכין את ראשו ויקבל עליו את רוע הגזרה, כאילו היה זה גורל שהביא על עצמו באמת, ימשיך להאמין לשקרים, ימשיך להצביע להם בבחירות, ועולם כמנהגו ינהג.

הגיע הזמן לצאת לרחובות ולהתפרע באמת, לגרום להם להרגיש שהם חייבים לעשות שינוי ומהר כי אחרת הם לא ישרדו במשרתם, ולא יוכלו להמשיך לרפד את כיסם, לטפח את ביתם על חשבון הציבור ולבלות על הכסאות שהם כל כך אוהבים.

הגיע הזמן, אבל גם אני, כמו כל היתר, מיואש, מתוסכל, מפוחד ועייף. גם אני אכתוב פוסט או סטטוס או ציוץ במקום לצאת ולהפגין בכל הכוח. במקום להתאסף סביב הכנסת ולא לאפשר לנבחרים הללו לצאת משם עד שיחוקקו את החוקים שיעשו את השינוי, החוקים שיהיו למען הציבור ולא נגדו. אכתוב וארגיש שעשיתי משהו, למרות שלא עשיתי דבר, ועולם כמנהגו ינהג.

פעם אחר פעם אני נוכח לגלות שיש אנשים זבל, ופעם אחר פעם זה מפתיע אותי עד כמה, פוגע בי, מעצבן אותי, מקומם אותי, מעורר בי זעם ובחילה.

אם לא היו אנשים זבל העולם היה מקום טוב יותר, אין ספק. בתנ"ך נכתב, בטח לגבי הגאולה, שיהיה אז אדם לאדם מלאך. ביהמ"ש העליון כתב שאיננו מצפים שאנשים ינהגו זה כלפי זה כמלאכים, אבל אדם לאדם אדם זו ציפייה סבירה. פעם אחר פעם אני מגלה שגם ציפייה זו מוגזמת כנראה, כי אדם לאדם אפילו לא זאב, אלא סתם זבל.

והנה הדוגמה לאדם לאדם זבל מהיום - ביום שבת ראינו דירה. בערב שבת שלחו אלינו את ההסכם. אתמול סיכמנו שנחתום מחר בערב ואפילו אמרו לי שאפשר כבר לתאם הובלה. היום בבוקר מתקשר אלי בעל הדירה ואומר לי שיש זוג אחר שהוא מעדיף להשכיר להם. פשוט כך, סתם כך, בלי שום סיבה, בלי שום התראה, בלי שבכלל ידעתי שיש איזשהו זוג אחר על הפרק, בלי שיכולתי להתכונן לזה ולחפש בינתיים דירה אחרת, פשוט בגלל שאדם לאדם זבל. הבעתי את תדהמתי, את מורת רוחי, את המצב העגום שבו זה מציב אותי ואת משפחתי שאין לנו איפה לגור בסוף החודש, ועוד אני מסביר והבנאדם מנתק לי בפנים את השיחה. סתם כך, אדם לאדם זבל.

החוק אמור להגן עלי מפני התנהגות כזו. זה נקרא ניהול מו"מ שלא בתום לב. אבל לך תתבע עכשיו מישהו (אפילו שמאוד מדגדג לי לתבוע, רק כדי שיסבלו קצת גם הם), לך תתעסק בחרא של אנשים זבל. דון קישוט יראה כמו אלכסנדר מוקדון לצד אדם שינסה להאבק בהתנהגות הזבלית של אנשים כלפי אנשים אחרים. ואני לא דון קישוט, ולא אלכסנדר מוקדון, אני סתם אחד, נחמד מדי, נותן אמון מדי, סומך מדי, שפעם אחר פעם מופתע לגלות עד כמה אנשים הם גרועים ולא משנה אם הם דוקטורים, פרופסורים, מנהלים בכירים, מלח הארץ או כל אחד אחר.

אנחנו עוברים דירה מתישהו בקרוב. עדיין אין לנו ממש לאן, אבל אנחנו חייבים להתפנות מהדירה הנוכחית שלנו עד סוף החודש, כך שאין לנו ברירה אלא לפנות את הדירה מתישהו בקרוב.

נושא הדיור נמצא במחשבותי כל הזמן בשנים האחרונות ולא מפסיק להטריד אותי, לעצבן אותי וללא ספק לפגוע לי בבריאות הנפשית והפיזית. על כן, ולמרות שכבר כתבתי על נושא זה, אכתוב שוב.

דירה היא אינה מצרך בידור ואינה מצרך שניתן לוותר עליו או שיש לו תחליף ראוי שאינו דירה. דירה, גם, היא אינה רק דירה, כי אם מקום מגורים, הסביבה בה אתה חי, השכנים שלך, החברים של ילדיך והחינוך שלהם. דירה, באיזשהו מקום, היא מוקד חייך. על כן לא ייתכן שמתייחסים בארץ הזו לדירה כאילו היא סתם עוד מוצר שסוחרים בו כמו בשוק.

אם אתה צריך להתנייד ממקום למקום אתה יכול לקנות רכב יקר, רכב זול, קורקינט, אופניים או פשוט להחליט לנסוע בתחבורה ציבורית. אם אתה צריך לגור באיזשהו מקום, אתה חייב לקנות או לשכור דירה. הבעיה היא שיש מקומות שכבר קשה מאוד לשכור בהם דירה ואף קשה יותר (ואולי בלתי אפשרי) לקנות בהם דירה. כן, אני מדבר ספציפית על תל אביב, אם כי הדבר נכון גם על גבעתיים, רמת גן והסביבה. לעניין המחיר, ברור שדירה במרכז תהיה יקרה יותר מדירה בפריפריה, אבל גם כשזה ברור, צריך שתהיה סבירות במחירים והגנה על השוכרים ומי שרוכשים דירה יחידה לצורך מגורים בה.

אני לא בוכה על עניין המחירים של הדירות לקנייה או של דמי השכירות שעולים ללא הרף, כבר גמרתי לבכות על זה (אם כי אני מאמין שמדובר במחירים פרועים, חסרי קשר למציאות, שאסור שימשיכו לעלות ואף חייבים לפעול להורדתם). אני מתלונן על חוסר ההגיון, חוסר הסבירות והפגיעה הקשה בזכויות האזרח והאדם שמהווה שוק הדיור בישראל. ואני אסביר -

1. בתחום הדירות להשכרה לבעלי הדירות יש כמובן הגנות ללא סוף. חוזי השכירות הם דרקוניים, קשים מנשוא, ובעלי הדירות יכולים לדרוש ואכן דורשים שם דרישות חסרות הגיון בסיסי, שההגנה היחידה שהם יכולים לחסות תחתיה היא "השוק החופשי" והזכות לקניין שמקנה לבעלים את היכולת לעשות בשלהם כבשלהם. לשוכרים כמובן אין שום הגנה של ממש, הגנה שצריכה וחייבת להגיע מהמחוקק.

2. בתחום הדירות למכירה, לעומת זאת (או שלא לעומת זאת כי מדובר שוב באותם אנשים פחות או יותר שנהנים מכשל השוק הקיים בדיור), נוצר מצב בו מתייחס המחוקק באופן זהה כמעט לגמרי לאדם שקונה את דירתו הראשונה והיחידה ולאדם שבבעלותו דירות רבות והוא ממשיך לקנות דירה. שניהם משלמים את אותו מס רכישה, לשניהם יש פטור ממס שבח באותם תנאים (היו בטוחים שבעלי הדירות הרבות יודעים היטב כיצד לנצל את חוקי המס כדי להיות זכאים לפטור בעת מכירת דירה), והאחרון גם נהנה מהכנסה קבועה מהשכרת הדירות שברשותו וזאת מבלי שיוטל על הכנסה זו מס מיוחד שלוקח בחשבון שהאדם עשה לו עסק מהשכרת דירות ובעלות על דירות.

על כן, חייבים להבין שיש לנו כאן עניין עם כשל שוק, ולא רק כשל שוק, אלא גם פגיעה בזכות הבסיסית של האדם - שיהיה לו מקום לגור בו. זכות זו חייבת לגבור על זכות הקניין והשוק החופשי. זכות זו, כשתקוים כראוי, גם לא תפגע יותר מדי בבעלי הקניין, לכל היותר היא תקטין מעט את הכנסותיהם או שתביא לכך שהם יעדיפו להשקיע את מרצם וכספם בשווקים אחרים, יצרניים יותר שתורמים יותר לכלכלה ולמדינה.

חייבים להכיר בכך שבעלות על דירות היא עסק, עסק שמספק לאזרחים מצרך חשוב, חיוני, הכרחי. עסק שהולך ומתפתח וגדל כל הזמן, ויותר ויותר אזרחים מתגוררים בדירות שכורות ולא דירות בבעלותם. עסק שהוא לא שונה מעסק לייצור תרופות, אפיית לחם וממכר חלב או מים. עסק שחייב להיות עליו פיקוח, ועסק שבעליו חייבים באיזשהו רישיון או לפחות להיות כפופים לחוקים נוקשים המחייבים אותו להפעיל את העסק באופן מסויים.

לדעתי יש לפעול כדי:

1. לספק הגנה חוקית לשוכרים במספר מישורים -

• משכיר חייב לכלול בחוזה השכירות אופציה להארכת השכירות - אחרת נתון השוכר בלחץ מתמיד שמא יסלקו אותו מהדירה בתום החוזה ושוב ימצא עצמו ללא מקום מגורים, או לחלופין שיסחטו אותו בעת חידוש החוזה לשלם סכום גבוה בהרבה עבור תקופת שכירות נוספת (והוא יאלץ להסכים מכיוון שלא מעוניין לעבור כל שנה דירה).
• משכיר שמעוניין להעלות את שכר הדירה רשאי לעשות זאת לכל היותר בסכום השווה ל-3% ורק בתנאי שיבצע קודם לכן שיפוץ או ישפר את הדירה בדרך שתוסכם עליו ועל השוכר. הרי מהשיפוץ גם הוא יהנה, ובכל מקרה לא ייתכן שהדירה תשאר במצב שלה, ועוד להפך, רק תדרדר עם השנים, ואילו שכר הדירה יעלה.
• משכיר לא יכול להטיל על השוכרים את האחריות לתיקון פגמים ותקלות בדירה ומה שמחובר לה, גם אם השוכר מסכים לכך. ד. לקבוע סטנדרטים לגבי הבטחונות שרשאי משכיר לדרוש מהשוכר, לא יכול להיות שכל אחד ידרוש מה שבא לו ונגיע למצב ששוכר צריך לספק גם ערבות בנקאית, גם סכום במזומן, גם ערבים וגם שטר חוב וצ'ק בטחון, והכל בגלל שהוא רוצה לגור איפשהו. חייב להיות סטנדרט של ערבות בנקאית שניתנת לבעלי דירות, וזו חייבת להיות ערבות עם תנאים קבועים וברורים ולא כזו שניתן למשוך בכל עת, לפי שיקול דעתו של בעל הדירה, ומבלי שתהיה לשוכר כל הגנה למעט האפשרות לתבוע את בעל הדירה בבית המשפט - דבר שגם עולה כסף, גם יש בו הרבה טרחה וסיכון ולכן לרוב לא יעשה זאת השוכר (אגב, רוב הסיכויים שבעל דירה יותר יטה לתבוע, כיוון שלרוב יהיה לו יותר כסף וזמן לעסוק בתביעה מאשר לשוכר).
• בעלי דירות להשכרה יחויבו ברישיון עסק. כחלק מהתנאים לרישיון העסק יהיו עמידה בתנאים הנ"ל שהחוק יחייב, בחינת חוזה השכירות שלהם ובדיקת הדירות שבבעלותם כדי לוודא שהן ראויות למגורים. חידוש הרישיון, אחת לשנה, יחייב עמידה בתנאי הרישיון, תיקון תקלות קריטיות בדירה וכיו"ב.
• לשקול הקמת בית דין לענייני דיור שהפניה אליו בנושאים של שכירויות לא תעלה יותר מדי כסף, השופטים בו יתמחו בתחום והטיפול בפניות יהיה יעיל ומהיר. בית דין כזה יספק הגנה מתאימה גם לשוכרים וגם למשכירים.

2. להטיל מס הכנסה מדורג על הכנסה מדירות - מס הכנסה חייב להיות מוטל על הכנסה מדירה כבר מהדירה הראשונה שאדם משכיר, אחרת בקלות רבה יכול אדם לקנות דירות על שם כל בני משפחתו ולהשכיר את כולן ללא מיסוי. בנוסף, מס הכנסה חייב להיות גדול יותר ככל שאדם משכיר יותר דירות - אדם שהעסק שלו הוא להשכיר את 5 הדירות שבבעלותו חייב להיות ממוסה באופן הולם. זו הכנסה מעבודה לכל דבר ועניין, ואין סיבה שלא יתייחסו אליה כאל הכנסה מעבודה וייקחו מהבנאדם 50% מהכנסותיו, בדיוק כמו שלוקחים לי, שאני נאלץ לעבוד 10 שעות ביום בשביל הכסף הזה.

3. להטיל מס גבוה והולך וגדל לרוכשי דירות - רוכש דירה ראשונה לשם מגורים לא צריך לשלם מס רכישה, מה הוא חטאו בכך שהוא רוצה לרכוש דירה בה יוכל לגור? רוכש דירה שניה ושלישית ורביעית, לעומת זאת, חייב לשלם מס רכישה גבוה והולך וגדל ככל שהוא צובר עוד ועוד קניין, משום שהוא נהנה מהשוק החופשי ונהנה מיכולתו לרכוש עוד נכסים מהם הוא הולך להפיק הכנסה נאה, הן ממכירתם בעתיד והן מהשכרתם בהווה.

4. להטיל מס גבוה במיוחד על רוכשי דירות שאינם תושבי ישראל - לא ייתכן שאנשים חיים בחו"ל וקונים בארץ דירות להנאתם שישארו ריקות מאדם ובזבזו כך את אחד המשאבים היקרים והמבוקשים ביותר בארץ, מבלי לשלם למדינה על הזכות הזו שניתנת להם. מס הרכישה על תושבי חוץ חייב להיות משמעותי.

5. להטיל מס קבוע על בעלי דירות ריקות - בעל דירה שאינו משכיר את דירתו ישלם את המס הזה, שוב מאותה סיבה שתושבי חוץ ראוי שישלמו מס גבוה על רכישת דירה בישראל. תושב ישראל או תושב חוץ שיכול להרשות לעצמו לקנות כאן דירה ולהשאירה ריקה מאדם ישלם מס על כל חודש במהלכו הדירה ריקה, אני בטוח שאותם אנשים יעמדו בזה... לגבי אותם בעלי דירות שמעוניינים להשכיר את דירתם אך לא מצליחים, כנראה שיאלצו להוריד את דמי השכירות כדי לא לשלם את מס הדירה הריקה, ובא גואל לישראל.

אם רק חלק מהמלצותי לעיל יתקבלו, דיינו. אני בטוח שהמצב ישתפר ואנשים יכולו להמשיך לרכוש דירות ולהרוויח מהן, ומנגד אנשים יוכלו להתגורר בשכירות ואף לרכוש את דירת המגורים שלהם, בתנאים טובים יותר, תוך הגנה על זכויותיהם וציפיותיהם הסבירות (להמשיך להתגורר בסביבה אליה הורגלו ובדירה בה הם גרים לאורך זמן, תוך שבעל הדירה נותן תמורה הולמת בעד הסכומים שמשלמים לו עבור הזכות לגור בדירה) ואולי דאגה אחת תרד מעל לבם של רבים מהאזרחים בארץ ואני ביניהם.

שתהיה שנה טובה לכולנו, באמת הגיע הזמן לאיזו שנה טובה לכולם ולא רק לחלק.

ליברמן אומר שלא יהיה שלום עם הפלסטינים גם בעוד דור. מצד אחד, יכול להיות שבזה הוא פותח פתח לאפשרות שבעוד שני דורות יהיה כאן שלום כולל. מצד שני, סביר להניח, שהוא סותם את הגולל על האפשרות של שלום כולל אי פעם.

ליברמן הוא אידיוט.

גם ביבי לא גאון גדול.

כמובן שאהוד ברק מטומטם, ואם הוא לא טיפש, הרי שהוא לכל הפחות חרא של בנאדם.

האמת, על כל השלושה הנ"ל קשה להגיד שהם בנאדם, אפילו לא חרא של בני אדם. כי הם פוליטיקאים לפני שהם אנשים. ועוד פוליטיקאים גרועים.

בכלל, כל הסיפור הזה של פוליטיקאים די מעצבן. כשמישהו אומר על עצמו שהוא פוליטיקאי זה כבר אומר עליו הכל. אני רוצה לא-פוליטיקאים שינהלו את המדינה. אני רוצה מנהלים אמיתיים. אני רוצה אנשים עם שאיפות לא-פוליטיות. אנשים עם אידיאלים א-פוליטיים. אני רוצה בני אדם שיהיו שם וינווטו. כי בני אדם מסוגלים לנווט למקומות שבני אדם רוצים להגיע. פוליטיקאים תמיד ינווטו למקומות שפוליטיקאים רוצים להגיע, כלומר, לדשדש במקום, להתפלש בבוץ הפוליטי, להשיג עוד מנדט, להשיג עוד תיק לרפרטואר התיקים. לחוקק חוקים, לקבל החלטות, לצאת למלחמה, לסגת משטחים, לבנות התנחלויות, להנהיג שעון חורף, להתנגד לשעון חורף, למנות רמטכ"ל, לשלול זכויות, להעניק מתנות... הכל נועד לשרת את מטרותיו הפוליטיות של הפוליטיקאי ולא את מטרותיהם של בני האדם החיים במדינה.

הכל כמובן אמור להיות הפוך – החוקים וההחלטות אמורים להיות אמצעים להשיג את טובת בני האדם, בני האדם כולם לאו דווקא רק העם. כל עוד פוליטיקאים מנהלים את המדינה זה כמובן לא יקרה. אפילו שהם נציגים שלנו לכאורה. כי גם הנציגים שלנו, הם בסופו של דבר הנציגים היחידים שניתן היה לבחור בבחירות מכיוון שהם נהגו בנכלוליות, פתלתוליות, כוחניות ופוליטיקאיות כל חייהם במסגרת המפלגה בה הם חברים ולכן הצליחו להגיע להיות "נבחרים לכנסת". גם כן נבחרים, מי מכיר אותם בכלל? מי יודע מי כל חברי הכנסת האלה? מה הם עשו כדי להוכיח את עצמם כבני אדם וככאלה רוצים ויכולים לעשות משהו למען בני האדם?

אפסים. פוליטיקאים. סך הכל בחרו קריירה של פוליטיקאי כי זה נראה להם מקצוע טוב. ומי שפוליטיקאי נראה לו מקצוע טוב הוא לא אחד שהייתי רוצה שינהיג, כי זה מקצוע שמושך אליו את הגרועים ביותר – תאווי כוח, תאווי בצע, חסרי עקבות וחסרי מוסר שיעשו הכל כדי לשמור על התחת שלהם ובכל הזדמנות יעשו לביתם.

זו הכללה אתם אומרים? נכון, אבל הכללה מבוססת מאוד. הכללה שסטיית התקן שלה אפסית למעשה. לדוגמה – מבין כל שרי הממשלה שהצביעו לבחירת רמטכ"ל רק אחד התנגד עקב העובדה שהרמטכ"ל הנבחר נהג בזלזול כלפי חוקי המדינה, בנה שלא כדין, השתלט על שטחים, סירב לצווים שהוצאו נגדו וכו'. רק שר אחד ראה בכל זה משהו שפוסל את גלנט מלכהן כרמטכ"ל. ואיך זה יכול להיות? ברור, כי לכל השאר זלזול בחוקי המדינה נראה עניין של מה בכך (למעט אם מדובר בזלזול בחוקי המדינה מצד ח"כים ערבים כמובן). בקיצור, סטיית התקן מינימלית והכללה מתאימה בדיוק.

אז מה עושים? האינסטינקט שלי הוא להגיד שאין מה לעשות. אבל האמת היא שיש – לעלות לכנסת, עשרות אלפים, לפרוץ את השערים ולהבריח משם את כל המאה ועשרים. כי פוליטיקאי כמו פוליטיקאי, מבין רק כוח. אבל מי יעשה כזה דבר? אנחנו הרי עדר כבשים, ועוד לא ראיתי עדר כבשים אחד שנאבק בחוואים הבאים לשוחטו.

ראש השנה העברי מתקרב. מה שאומר שעוד שנה עברית הסתיימה ושנה עברית חדשה מתחילה. מה שאומר ששוב מתחילים הסיכומים של השנה האחרונה. אנחנו מסתכלים אחורה על מה שהיה ומרוצים יותר או פחות ממה שהיה. העיתונים מסקרים את השנה החולפת ומסכמים אותה בכל מיני דירוגים. מדרגים את השירים, האנשים, הסרטים ותכניות הטלוויזיה שעשו את השנה החולפת. כאילו די בכך כדי לסכם שנה, עשור או מאה.

אנחנו, האנשים הקטנים, נסכם את השנה שהיתה לנו באופן אישי. הצלחות, כשלונות, שמחות ויגונות. כל אחד מאיתנו עסוק בענייניו הקטנים-גדולים, משתדל לא להציץ החוצה על מנת שלא להפגע, על מנת שלא להרגיש שכל הדברים הטובים שקרו לו במהלך השנה לא משנים כלום מהתמונה הגדולה. כי התמונה הגדולה, היא כזו שמתכנתים אותנו לא להתבונן בה יותר מדי, ואם כבר מתבוננים, הרי שאסור לגעת, אסור להוסיף קווים, לשנות צבעים. כי מה כבר האנשים הקטנים מבינים. הולכים כמו עדר, כותבים טוקבקים ומרגישים שבכך עשו את שלהם.

ההרגשה היא שאנחנו עושים מעט מדי למען שינוי הדברים שמפריעים לנו לחיות כפי שאנחנו רוצים. אם אנחנו ממש פעילים אולי נלך להפגנה, אולי נכתוב כמה מכתבים ונחתום על עצומה. אולי אפילו נבקר באיזה אוהל מחאה ליד הכנסת או בית ראש הממשלה. אבל זהו, לא יותר מזה. כי מה לעשות, כבר הצליחו לתכנת אותנו בדיוק כמו שהם רוצים, בדיוק כמו שנוח להם. אנחנו נצפה בטלוויזיה, נקרא כמה ספרים, נשמע איזה שיר טוב ברדיו, נשתה בירה עם חברים ונלך לישון. נרוויח מעט מדי, נעבוד קשה מדי, הילדים שלנו יקבלו חינוך ירוד מדי, הרחובות שלנו יהיו מלוכלכים מדי והתחבורה בעייתית מדי. נמשיך למות ממלחמות ולרצוח אחד את השני בגלל סיגריה או מבט שלא במקומו. אבל נעקוב אחרי הכוכב הנולד הבא, נשלח SMSים לכל הריאליטי המטומטמים ונצביע בבחירות, כאילו משהו מהדברים האלה באמת משפיע או משנה.

אנחנו נתרגז מהאח הגדול, ונצפה בו בלי הפסקה, ונגיד שזה טוב ונגיד שזה רע, ולא נבין שאנחנו כבר שם, אנחנו בספר של אורוול, אנחנו במטריקס, אנחנו חיים באיזו אשליה שלא משנה מה נעשה אין לנו יכולת לשנות את הסביבה שלנו. וזה לא שאנחנו כל כך מרוצים מכל מה שקורה, ממש לא. אנחנו כועסים, ומתעצבנים, ושונאים וקשה לנו עם חוסר הצדק וחוסר השוויון וחוסר הכבוד ששורר בין בני האדם, אבל לא ננקוף אצבע, כי כבר שוכנענו לגמרי שגם זה לא משנה. לא משנה למי נצביע בבחירות, לא משנה אם נפגין בככר, לא משנה אם נחתום על עצומות ולא משנה שום דבר.

ואני אומר, למה לעזאזל שלא ניתן יהיה לשנות? מה קרה לרוח המהפכנית? מתי בדיוק החלטנו שזה לא שווה להלחם עבור אמונות? מתי בדיוק איבדנו את האמונות והעקרונות והאידיאלים שהיה שווה להלחם למענם? או שלא בדיוק אבדנו אותם, סתם הנחנו אותם בצד לטובת עוד שיר ברדיו, עוד בדיחה לא מזיקה בתוכנית פסבדו-סאטירית בטלוויזיה, עוד נענוע ראש מול החדשות המזעזעות שמועברות בצורה כל כך נעימה על ידי מגישה סקסית.

אז כמובן שאני גם אחד מאיתנו. גם אני לא יוצא להלחם. גם אני קם בבוקר, נוסע לעבודה דרך הפקקים, משתכר מעט מדי ומשלם כמעט את כל המשכורת לבעל דירה ולמדינה. גם אני מתוסכל מזה שלילד שלי יהיה קשה כמו שלי קשה, ומתקשה לענות על השאלה היכן בארץ הזאת הכי פחות רע לגדל אותו והאם אהיה מסוגל כלכלית לעשות זאת. גם אני קורא ספרים, וצופה בטלוויזיה מטומטמת, ושומע מוסיקה שמשכיחה את הכעס במקום ללבות אותו ולהוציא אותנו לרחובות. גם אני כותב במקום לעשות. אבל אולי אם אכתוב יותר תהפוך הכתיבה לעשייה.

אז אתחיל לכתוב יותר, ויותר בזעם, ויותר בכנות על מה שקורה כאן, על התמונה הגדולה ואיך לדעתי צריך לשנות אותה. אולי זה לא הרבה, אבל זה משהו. ובין לבין, אכתוב גם על התמונה הקטנה, כי התמונה הקטנה שלי, של המשפחה שלי הקטנה והאהובה, היא בסופו של דבר הסיבה להתייחס בכלל לתמונה הגדולה ובלעדיה שתישרף התמונה הגדולה ותתאדה אל החלל.