פתאום כולם מאמינים באלוהים. ככה זה לפחות מרגיש.

פתאום כולם מעלים תפילות לפייסבוק ואומרים "בעזרת השם" ו"ברוך השם" בטלוויזיה וברדיו.

זה המשך ישיר של אותו טרנד "התחזקות" שאני שם לב אליו בשנים האחרונות, ושגורם לאנשים שבכלל לא חשבת שהם כאלה להניח תפילין, לעשות קידוש בשישי (בלי לוותר כמובן על שירת "מלאכי השלום" שהיא, כך אני מבין, אחת המצוות המרכזיות בתורה), לעלות לקברי צדיקים מדי פעם ולבצע עוד כל מיני מנהגים שונים ומשונים שלרוב מלווים בתפילות כאלה ואחרות בארמית או עברית וכוללות הודיה לשם יתברך. כי מה הבעיה עם קצת מסורת? מה יש? אתה מתבייש בהיסטוריה של העם שלך? אתה לא יהודי? סך הכל שומרים על השלהבת, ואם תנסה ותבוא מתישהו לרב שלי (שהוא לא ממש רב, הוא אחלה בנאדם ואחד האנשים הכי חכמים שאני מכיר, אם לא החכם שבהם) תראה כמה דברים יפים יש ביהדות. תעשה שבת ותגלה כמה זה נפלא. אין בזה שום דבר רע.

אז זהו, שאני חושד שיש בזה משהו רע. כבר תקופה ארוכה שאני חושד בכך ופתאום נפלה עלי ההבנה מדוע.

הנושא של אמונה בכוח עליון, נשגב, שהכל נעשה בדברו ובלעדיו אין דבר, היא הבעיה המרכזית בכל העניין. כי אם יש משהו נשגב מהאדם, הטבע וכל השאר, הרי שהאדם, הטבע וכל השאר צריכים ויכולים לשגת מפני משהו שחשוב מהם. אם אלוהים חשוב מהם, אז בטח גם מצוותיו חשובות מהם. אם מצוותיו חשובות מהם, אז בטח יש גם דברים נוספים חשובים מהם. בטח יש היררכיות גם ביניהם והאדם נשגב מהבהמה. והגבר נשגב מהאישה. והיהודי נשגב מהגוי. והסטרייט מההומו. והלבן מהשחור. ואין לזה סוף.

ויגידו לי - אבל אנחנו בכלל לא מאמינים, זה רק עניין של מסורת. אז זהו, שלא. הוויה קובעת את התודעה. זו האמת. אי אפשר לומר תפילות כל שישי או כל יום, לנשק מזוזות, לרכוש קמיעות, להדליק נרות ולומר ברוך השם ובעזרת השם, מבלי שמשהו מכל זה יחלחל לתודעה. מה שקורה בימים אלה מוכיח את זה.

והבעיה הזו עם אלוהים היא לא רק בישראל עם היהודים שבה, אלא כמובן כלל עולמית, עם כל הדתות ששמות אל על טבעי, במובן שהוא מעל לטבע ולאדם, במובן שהוא ומצוותיו (המגוכחות ברובן) חשוב מהכל. וגם אם בסוף תטענו שזו בכלל לא היהדות, וביהדות חיי האדם מקודשים, אז אומר שאולי זה נכון אבל בפועל זה לא מתבצע ולא נתפס כך, וייתכן שזה לא נתפס כך משום שקדושת האדם נובעת מאלוהים שקדוש ממנו וחשוב ממנו, ולא מעצם היותו אדם.

הדתות עשו את שלהן וכיום הן רק מפריעות לאנושות להתקדם הלאה. הגיעה העת לנטוש את אלוהים ולחזור לאדם ולטבע. אולי אז נוכל להתחיל לחיות בשביל עצמנו.

אפשר.

אפשר לתמוך בסילוק חמאס מעזה ובאותו זמן להזדעזע מהכמות הבלתי נתפסת של ילדים וחפים מפשע שנהרגו ונפגעו בתקיפות צה"ל בעזה.

אפשר לתמוך בחיסול טרוריסטים ובאותו זמן לדרוש להעניק חירות ועצמאות לעם הפלסטיני.

אפשר לסיים את המלחמה הארורה הזו.

אי אפשר.

אי אפשר להבין איך הורים לילדים לא חשים כאבם של הורים וילדים אחרים.

אי אפשר להבין את חוסר האמפתיה.

אי אפשר לתפוס את השנאה כלפי כל מי שהוא לא בדיוק כמוך.

אי אפשר להמשיך כך הלאה מבלי לאבד צלם אנוש.

כמה ימים אחרי שהתחילה המלחמה הזו, בבוקר שאחרי עוד אזעקות בתל אביב, נסעתי עם הילד שלי לגן הממוגן אליו הועברה הקייטנה שלו.

ברדיו התחיל Imagine של לנון, אז תרגמתי לו את המילים... "דמיינו את כל האנשים חיים בשלום... אולי תגידו שאני חולמני, אבל אני לא היחיד, מקווה שיום אחד תצטרפו אלי, והעולם יחיה יחדיו".

זה כבר יום שני וזה כבר היום השני שאני נמנע מעבודה. פשוט אין לי כוח לזה. מעדיף להתבטל ככל האפשר, ולשמחתי אפשר. 

אפשר לשבת מול המחשב, לשמוע מוסיקה, ולעבור בחוסר עניין מאתר לאתר. לבדוק שוב אם יש איזושהי תגובה לסיפור שהעליתי ולתהות האם הוא כזה גרוע או שפשוט הוא ארוך מכדי לקרוא ולהגיב עליו. לתהות אם אני כותב כדי שיגיבו, או שאני כותב כדי לכתוב וזין אם יגיבו או לא. להגיע למסקנה שזה שילוב של השניים. לתהות אם להעלות קישור לסיפור הזה גם בפייסבוק. כבר די הרבה זמן שלא עשיתי כזה דבר. זה כבר ממש לדרוש תשומת לב בכוח. אבל כנראה שחסרה לי קצת תשומת לב. 

לתהות למה חסרה לי תשומת לב. להבין למה ולדעת שאין הרבה מה לעשות בעניין זה מלבד לקוות לטוב ולנסות לדרוש יותר תשומת לב. 

לפחות בעבודה אין יותר מדי דורשים לשירותיי, ואלה שדורשים לא דחוף להם ואני יכול לדחות עוד קצת. לשמוע עוד קצת מוסיקה, לגלוש בחוסר עניין באינטרנט, לבדוק אם מישהו הגיב לסיפור ההוא או לכל סיפור אחר בכלל, להתבאס שלא, לשמוח שכתבתי אותם בכל זאת, אפילו שאין תגובות. לחשוב מה יחשבו הילדים שלי כשיקראו את כל הדברים שכתבתי כאן. לתהות אם יקראו את זה לפני או אחרי שאמות. לחשוב שלפחות יהיה להם משהו מאבא שלהם אחרי שאמות. לא משהו משמעותי, לא יצירות מופת, אבל עדיין משהו שאבא שלהם כתב. כמה מהדעות והמחשבות שלו. כמה סיפורים בינוניים. כמה שירים. קצת על קורותיו. הם יבינו שהייתי קצת אידיוט וקצת חכם, וקצת מוכשר וקצת חסר יכולות או אמביציה. הם יבינו שאהבתי אותם מאוד. הם ידעו שהייתי. 

להבין שבטח לא יהיה להם כוח לקרוא הכל. בטח יקראו פוסט פה, פוסט שם. אם בכלל. אבל לא נורא, גם אני לא הייתי קורא כל מה שאבי כתב, אם כתב. בטח לא כתב. להזכר שוב בשורה ההיא מהשיר של שלמה ארצי שגרמה לי לבכות כששמעתי אותו עם הבן שלי - "אביך גם הוא ימות יום אחד". להדחיק. להתקדם הלאה. לחשוב על הסיפור הבא.

עריכה 16:52:

כמובן שמרגע שכתבתי שאני מתבטל ולא דורשים יותר מדי את עבודתי, יש לי מלא עבודה... טוב נו, עוד עשר דקות ואלך הביתה ודי.

פעם אחת הייתי רוצה לשמוע מישהו אומר על החתונה שלו שהולכת להיות סתם חתונה סטנדרטית. "אתה יודע", הוא יסביר לי, "עוד חתונה, כמו כל יתר החתונות שהיית בהן. בהתחלה יגישו מנות קטנות ויהיה מינגלינג, צילומים ולחיצות ידיים משעממות. אם יהיה לך מזל תספיק להשתכר עד שתתחיל החופה. לחופה נצעד עם איזה שיר נדוש. הרבי יזיין את השכל ואחרי שאשבור את הכוס יהיה איזה שיר נדוש אחר ואז כולם יאכלו ארוחה בינונית וסבירה על חשבוני. אחר כך תרקדו, תמשיכו להשתכר, מישהו יקיא וכולם יסתלקו הביתה, בזמן שאנחנו נשאר ערכים לספור את הצ'קים ולהזדיין, כי חייבים להזדיין אחרי החתונה"

אני אהנהן בהבנה ואשתו לעתיד תגיד "בקיצור, סתם עוד חתונה, אבל שלנו".

"... הצלחתי לראות מלאכים בשמי העיר הזאת, אלוהים לא מוותר עלינו עדיין..." שרתי לעצמי בזמן ששיחקנו בלגו.

"מה זה אלוהים?"

באמת הגיע הזמן שהשאלה הזו תגיע. מעניין שהשאלות על המוות הגיעו לפני כן. כנראה שזה סדר המחשבה האנושי. אתה חושב על המוות ואז מתחיל לתהות לגבי אלוהים.

"יש אנשים שחושבים שיש מישהו שיצר את העולם, והחלל, והאנשים ואת הכל, והוא בכל מקום מקום ובשום מקום כל הזמן, ואי אפשר לראות אותו או לשמוע אותו, וזה אלוהים"

"יפתח חושב שיש אלוהים"

"ומה אתה חושב? יש או אין?"

"אין אלוהים"

"גם אני חושב שאין אלוהים. כמו שאין פיות ודרקונים. הכל סיפורים נחמדים שאנשים ממציאים. אבל שכל אחד יחשוב מה שהוא רוצה, זה לא משנה"

"נכון, זה לא משנה שאין אלוהים"

"נכון שאלת אותי פעם למה אנשים מתפללים? אז אנשים מתפללים לאלוהים שיעזור להם"

"והוא עוזר להם?"

"לא. יודע למה?"

"למה?"

"כי אין אלוהים. רק אנשים יכולים לעזור לאנשים".

"נכון"