שלהי מאי על אחד מחופי הים הרגועים של גואה. מרחק של עשרים קילומטר מפנאג'י. מרחק של שלוש מעלות מגיהנום. חוף הים אולי רגוע אבל בני האדם הם סיפור אחר. אין הרבה יצורים מטופשים כמו האדם וככל הנראה שהאדם ינצח בקלות כל יצור חי בתחרות הזו. הדביל הראשי בתמונה הזו הוא כמובן כותב המילים הללו. בן אנוש מהזן הפשוט ביותר, חסר כל ייחוד, רפה שכל וגוף, שחוגג (אלוהים יודע מה הסיבה לחגיגה) שלושים וחמש שנים על פני כדור הארץ בדיוק היום. הקופיף המפותח הזה יושב עכשיו על כיסא קש, מנענע את ראשו בקצב המוסיקה, מזיע בקצב של עשרים מיליליטר לדקה, שותה בקצב של 1 מיליליטר אלכוהול לדקה, ומעשן חומר שנחזה להיות סם מסוכן מסוג חשיש המכונה באזורים הללו ג'אראס. בקצב הזה מובטח לו שיתחיל לחוש בתופעות הלוואי המוכרות של התייבשות תוך עשרים דקות. אבל בינתיים הוא נהנה מהספק ומהנוף הנשקף לנגד עיניו – כארבעים או מאה חמישים (הוא תמיד היה גרוע במספרים או הערכות או כל דבר אחר שקשור למשהו) איש שרוקדים בפראות על החול החם. חלקם עושים בחכמה וטובלים רגליהם במים. השמש, שבשעה מוקדמת כל כך כבר מחממת היטב את כל הסביבה, גורמת לרוב המרקדים לעצום את עיניהם או להפנות אליה ולגיבור הסיפור הזה עורף, או ישבן אם תרצו. הוא אישית מעדיף ישבנים, כיאה לנצר לשושלת קופים מכובדת. עם הופעת הסימן הראשון לכאב ראש חולפת בראשו מחשבה – כמה מטופש זה לנענע את הגוף ולקפץ למשמע מוזיקה בחום כבד כל כך וללא כל מטרה למעט הריקוד עצמו. את אלו שרוקדים כאחוזי דיבוק עקב נטילת כימיקלים איכותיים מהסוג שהוא עצמו סיים ללגום לפני כחצי שעה הוא יכול להבין. הרי אין להם הרבה ברירה, את השליטה בגופם הם הפקידו בידי תרכובת כימית שנועדה לעשות בדיוק את זה – לגרום להם לזוז ללא מחשבה. אם יתמזל מזלו, עוד בטרם יתעצם כאב הראש, יימשך גם הוא לעבר רחבת הריקודים המדומיינת על החוף ויזוז בטירוף לצלילי המוסיקה המונוטונית, הידידותית כל כך לזומבים כמותו. כדי להיערך כראוי הוא רוכש שני בקבוקי מים, אחד הוא לוגם מיד ואת השני שומר לשלב מאוחר יותר, כשכבר יתנועע ויזיע בכמות שמחייבת שתייה מרובה יותר. הרי הוא אדם אחראי, כבר בן שלושים וחמש, ובבית מחכים לו אישה ושני ילדים. קצב הלב שלו מתחיל להאיץ. תנועות הראש שלו כבר לא נשלטות. החיוך עולה על פניו, לא רצוני. הוא תוחב את המסטיק לפיו ויוצא לדרכו, אל לב המאפליה. זיעה ניתזת על פניו, זו אינה הזיעה שלו. איברים מתחככים בגופו, אלו איבריו שלו (?). מגע החול בכפות רגליו מורגש היטב בכל גופו (או שמא מגע כפות רגליו על החול? והאם להיפוך יש משמעות כלשהי?). כשהוא מגיע לנקודה שבה הים נוגע בחול הוא שם לב שהשמש כבר במרכז השמיים ושגופו עירום למעט פיסת הבד שמהווה את תחתוניו הכחולים. סביבו נותרו כעשרה או שלושה תיירים מפזזים, אחת מהן מדברת אליו והוא מצטרף לדיבור השוטף שלה בדיוק בנקודה הזו – "ובדיוק בגלל זה אני חושבת שאנחנו חייבים לעשות אהבה ומהר". הוא מחייך אליה את החיוך הרפלקסיבי של הסם ומצמיד את גופו לגופה (או שהיא מצמידה את גופה לגופו? והאם יש משמעות כלשהי להיפוך הזה??). הוא מרגיש היטב את נקודות ההשקה – אחת במעלה הכרס העגלגלה שפיתח בשלוש השנים האחרונות, אחת בצדה של ברך ימין, שתיים על החזה שמשיק בדיוק לשדיה העוטים בגד ים רטוב מזיעה, חמש אצבעותיה במעלה גבו, חמש אצבעותיה הנוספות בתחתית גבו בואך מעלה הישבן, ועוד עשר נקודות בהן אצבעותיו נפגשות עם מותניה. כל נקודת השקעה מבעירה בו להבה קטנה של תשוקה. כפעולת מגנט הם נצמדים עתה עוד יותר ומפשעה נפגשת במפשעה ומשהו מתעורר מתחת לבד הכחול של תחתוניו המרוטים. עיניו פקוחות לרווחה, שפתיים נושקות לשפתיים והשמש מתחילה את שקיעתה במערב כשהוא מוצא עצמו בפתח החדר הקטן שהוא חדרה. כששבה לו תודעתו הוא מביט בה שוכבת לצדו על המיטה. יצור אנושי סטנדרטי ממין נקבה שגופה העירום מונח באלגנטיות על מצעים בגוונים אדומים ופיתוחים אוריינטליים. חורי סיגריות ועש מעטרים את המצעים הללו ורטיבות שהוא מפענח ככתם זרע נמתחת בינו לבינה. עיניה עצומות ונדמה לו שהיא ישנה. מהחלון הקטן מציץ אליהם ירח בהיר ונער הודי כבן שלוש עשרה. הוא מחייך אל ההודי והנער נעלם. 

היינו עוד חבורה של חיילים משוחררים בהודו. אותו סיפור נדוש של בני עשרים ואחת וקצת שמסרו נפשם לבטחון המדינה למשך שלוש שנים, שלאחריהן הם חשים חובה לתת דרור לטירוף הנעורים שרוסן והודחק היטב בתוך מדים ירוקים ומחנות אוהלים. המעבר החד מחירות מוגבלת עד כדי חובה לבקש רשות ללכת לשירותים, לחירות בלתי מוגבלת על אחד מחופיה המופלאים של גואה, היה טבעי לנו. אחרי הכל, החופש הוא מצבו הטבעי של האדם. ובמצבו הטבעי, האדם משחרר כל רסן ומאפשר ליסודות החייתיים שבו להשתלט.

בתום שבועיים מהנחיתה במומביי כבר לא ניתן היה לזהות אותנו. "אם מגריזו היה רואה אותי עכשיו הוא היה דופק לי שלוש שבתות לפחות", צחק עמית וחיסל את הצ'ילום בברכת "בום" והצמדת הצ'ילום למצחו. "היית מת לריתוק, הרס"ר אצלנו ביחידה היה מכניס אותי לכלא 6 בלי לחשוב פעמיים", אמר תומר ברצינות תהומית שאופיינית למי שהאסיד החל להשפיע על תפיסתו החושית. שניהם ציפו שאומר משהו, אבל בדיוק השמיים התמזגו אל הים בשלל גוונים, ומתוכם יצאה ונוס ההולנדית, על עורה השזוף טיפות מלוחות נצצו בזהב. לבי הלם כפי שהלם במארב ההוא באישון לילה, לא רחוק מחברון. תנועה חשודה במרחק. קולות ירי מרוחקות. נביחה של כלב. פיצוץ ולהבה ודם. כמה דם. מצמוץ או שניים אחר כך והנה היא כבר קרובה. ונוס ההולנדית, שלפני ארבעה ימים הגיעה אל החוף שהפך כבר שלנו, ועדיין לא העזתי לומר לה מילה.

"היי", חייכתי אליה את החיוך הכי מחויך שיכולתי לייצר תחת מעטה הסמים משני התודעה שצרכנו ללא הרף, כאילו יש בכך כדי לשפר את המצב. לא מבחין שבאותו הזמן בדיוק ניגש אליה הבחור הישראלי ההוא מהחוף השני וידה כבר בידו, והם מתכוננים ללכת.

"היי", אמרתי לשניהם, "I saw you two on the beach", הסברתי באנגלית שבורה, "and thought, maybe you want to play cards with us". חייכתי והצבעתי לעבר השניים האחרים. חששתי שאני נראה מפחיד או מפוחד או שניהם. אי שם ברקע שמעתי עדיין את הצרחות מקפיאות הדם של דוד, הוא לא ידע איפה הרגל שלו, ובוריס קרא לפרמדיק בקשר, אפילו שהיה ברור שהרגל כבר אבודה. "אתם ביחד?", שאלתי בקול רועד. תומר ועמית מצחקקים אי שם ליד השולחן במסעדת החוף.

"תן לי עד סוף היום הזה ואנחנו נהיה ביחד", הוא אמר לי בעברית שבדל מבטא מוכר דלף מבין תוויה.

"what did you say about me?", היא פנתה אליו, מרוגזת לכאורה.

"I just said that we would love a card game", הסביר לה. גם באנגלית המבטא הזה ניכר.

"I don't believe you, everybody told me not to trust Israelis", צחקה.

"I told you that I'm not Israeli", הוא צבט את מותניה בבדיחות ואני צחקתי, הוא לא הישראלי הראשון שמתחזה למשהו שהוא לא. רוב הישראלים יעברו כאיטלקים או יוונים.

"תורך אשר", העיר לו עמית לאחר ששוב התמהמה לשחק בתורו מכיוון שהיה עסוק בפלירטוט עם ונוס ההולנדית.

"האשם", הוא ענה ושיחק, "אמרתי כבר כמה פעמים, האשם קוראים לי", והבנתי שזה המבטא מהמחסומים ששמעתי, דק מן הדק, עובר במילים שאמר.

הוא היה הערבי הראשון שהכרתי. הערבי הראשון שהכרנו כולנו. פגשנו ערבים לפני כן, כמובן, אבל לא הכרנו אף אחד מהם, ואף אחד מהם לא ניסה לכבוש את הבחורה שהתאהבתי בה. הסתכלתי לה בעיניים והיא השפילה מבט. היה לו יתרון הזמן. הוא היה שם קודם. ובשבילה ערבי זה לא חסרון.

"we have some MDMA", ניסיתי כמפלט אחרון להציע סם אהבה, "we're going to take it tonight before the beach party. You are going to the party, right?".

"of course we do", ענה הערבי במקומה.

יכול להיות שלקחנו יותר מדי שם בחדר לפני המסיבה. הרוחות החלו להתלהט לפני שכימיקלים היכו במוחנו.

"אתה גר בתל אביב, מדבר עברית, עם תארים מאוניברסיטה ישראלית, משלם מיסים ועובד בישראל, ועדיין אומר שאתה לא ישראלי!! אתה מבין את האבסורד נכון?!", פניו של עמית האדימו מזעם.

"אתם מגדירים אותה מדינת היהודים, בהמנון שלה מוזכרת רק נפש יהודי, הדגל שלה עם סמל יהודי, ואתם לא מוכנים לקבל את זה שישראלי יכול להיות גם פלסטיני למרות שיש 20% פלסטינים בקרב אזרחי ישראל, אתה מבין את האבסורד נכון?", הוא ענה בשקט האופייני לו, מה שכמובן הרתיח את עמית עוד יותר. אני מצדי ניצלתי את ההזדמנות והתקרבי לוונוס שלי ההולנדית. אם אהיה שם ברגע הנכון התחבולה תעבוד והיא תהיה שלי.

"why are they arguing?", שאלה, ואני, שטבעתי כבר בשיערה הזהוב, לא ידעתי מה להשיב. "it's just the same old Jew versus Arab thing", מלמלתי, מכוון את הברך כך שתיגע ברפרוף, כאילו בטעות, בברך הזהובה שלה, לרגע יכולתי לדמיין אותה הופכת לכיפת הסלע שעל הר הבית. בתור חיילים עלינו לירושלים ושמענו על הגבורה ואיחוד ירושלים, ואילו אני תהיתי אז איך ניתן לקרוא לעיר הזו מאוחדת.

"אתה מיתמם! אם הייתם אזרחים נאמנים למדינה הייתם גם חשים חלק ממנה. עכשיו אתם רק מזדהים עם הפלסטינים. איך אפשר להזדהות עם מחבלים תגיד לי??", הוויכוח המשיך ברקע.

"who is the Jew in this argument?", היא שאלה ואני חייכתי, ספק בגלל השאלה, ספק בגלל הסם שהחל פעולתו עלי. קירבתי פני לפניה, "does it really matter?", לחשתי וזה, או הסם, גרם לשנינו לצחוק. צחוק מדבק שהפסיק את הוויכוח הבלתי נגמר.

יכול להיות שלקחנו יותר מדי שם לפני המסיבה. ארבעה ישראלים, אחד מהם פלסטיני, וונוס אחת הולנדית שרועים על שתי מיטות זוגיות. לבבות פועמים מהר מעוצמת הרגשות ששטפו אותנו. אהבה טהורה זרמה בעורקינו. הרגשתי את ידי זוחלת אל תוך ידה הימנית. בידה השמאלית אחזה בידו של האשם. עיניי פוגשות בעיניו מעבר לפניה שחצצו בינינו. המאוורר על התקרה לא מצליח לצנן את הזיעה על גופנו. ראיתי את הניצחון במבטו והוא את הניצחון במבטי. רגע היא מפנה פניה אליה ורגע לאחר מכן אליו. אף מילה לא נאמרת, ואין בזה צורך.

"Let's go!", תומר פקד לבסוף, ואט יצאנו אל תוך הלילה, לאורך קו החוף, אל עבר המדורה שבערה במרחק.

מוסיקה רועשת וקצבית וכמה עשרות צעירים בוערים באקסטזה, מרצדים בתנועה פראית סביב מדורת השבט האבוד. ואנחנו ביניהם, בניה האובדים של הארץ זבת חלב ודם, והרגל של דוד, והנשמה של גולדברג שהיה ההרוג הראשון שהכרתי. סתם תאונת אימונים. עוד תאונת אימונים מטומטמת. רקדתי אחוז טירוף. סביבי הכל התעמעם. רק המוסיקה חדרה את שריון האושר שעטף את כולי. הייתי מאושר שם על החוף. לא מבחין שוונוס ההולנדית אבדה לעד בזרועותיו של הערבי, רגליהם טובלת בשולי הים וראשם זרוק על החול, ומעליהם כל האינסוף הגלקטי, שביל החלב במלוא הדרו.

לפני הזריחה צעדנו מתנדנדים על החוף. מחשבותינו מתעופפות לכל הכיוונים. "לא מאמין שהערבי גנב לך אותה", זרק עמית בניסיון להקניט. "לא מאמין שזה לא הקיא שלך על החולצה", עניתי, מסתיר את העלבון. אור הירח השתקף על פני מי הים. פלנקטון זהר בתוך הגלים הנשברים. מתוך האפילה דמות חשודה צעדה לעברנו. נדרכנו. "אתם תתפסו אותו מאחורה ואני אכנס בו מלפנים", תומר הציע את דרך הפעולה. "בספירה עד חמש", הוסיף והחל לספור. תחושה מוכרת של אדרנלין מציף את המוח הלכה והתגברה עד שהגיע בלחישה לספרה חמש. עמית איגף את הערבי משמאל, אני איגפתי אותו מימין, כל אחד אחז יד בעוצמה. הוא היה חזק, יכולתי להרגיש את השרירים שלו מתפתלים בין זרועותיי. תומר התקרב אליו באיטיות. החשיכה הסתירה את ליבנו. בעיניי עמדו דמעות. ההתרגשות היתה בעיצומה. השפעת הסם חלפה כנראה. האהבה שחשתי רק כמה שעות קודם לכן התחלפה בכעס. בלי לחשוב דחפתי ברך בעוצמה אל גבו התחתון. הוא פלט צעקה. "אתם מטורפים?! מה עובר עליכם?!", הוא צעק. תומר עמד כבר במרחק אגרוף ממנו.

"מה באת לכאן?", תומר שאל חרישית.

"מה?"

"מה אתה עושה כאן?!", תומר שאל בקול רם יותר.

"מה אני עושה כאן?! מה אתם עושים כאן?!", זיעה כיסתה את גופו של האשם והקשתה עלי את האחיזה בזמן ששטח את טיעוניו בפני החקירה של קצין המודיעין המיומן שלנו, "באמת, מה נראה לכם שאתם עושים?? איפה בעולם זה נראה לכם הגיוני להתנהג ככה לבנאדם?!".

"אתה לא תעבוד עלי יא זאלמה", תומר חזר לטון החוקר שלו, "ערבים לא מטיילים סתם ככה בהודו. אתה מתכנן משהו, זה ברור, לא סתם אתה מסתובב כאן עם הישראלים. דבר!"

"בואו, תעזבו אותי רגע ואני אדבר איתכם. אין לכם מה לפחד, אתם שלושה ג'בארים, אני רק אחד", הוא דיבר בהגיון ותומר סימן לנו לשחרר, אז שחררנו. הידיים כאבו לי מרוב מאמץ ושמחתי לשחרר. התיישבתי על החול באפיסת כוחות. האשם התיישב לידי תשוש ומתנשף. עמית התרסק שלישי. רק תומר נותר לעמוד, דרוך ועצבני. "אז מה הסיפור שלך?", שאל.

"לפני חודשיים התחילו לי כאבים בגב. הלכתי לצילומים ובדיקות. הרופא אמר שרוב הסיכויים שזה גידול ממאיר ושזה עניין של כמה חודשים. אז הזמנתי את הטיסה הזו להודו. אמרתי למשפחה שאני טס לכנס רוקחים. רק לאחי הגדול סיפרתי שיש מצב שאני חוזר בארון. יומיים לפני הטיסה הודיעו לי שהיתה טעות בבדיקה וזה שום דבר. הכאבים נבעו אולי מדלקת שעברה בינתיים. אז נשארתי רק עם הכרטיס טיסה הזה והסיכוי להרגיש איך זה לחיות כמו ישראלי רגיל, שעושה טיול אחרי צבא, וחוגג, ושוכח את כל החרא שבמדינה הזו", הסיפור נשמע לי אמין, אבל ראיתי שתומר מפקפק.

"אז מה הקטע שלך להתחבר לישראלים דווקא?", תומר ניסה להקשות.

"מי מתחבר? זה הבחור שלכם פה פנה אלי והציע שאצטרף אליכם, בגלל שנדלק על דיאנה השוודית"

"היא לא הולנדית??", שאלתי.

"הולנדית, שוודית, מה זה משנה? בלונדינית כוסית שחבל על הזמן. כמה מבאס שבסוף היא נשארה נאמנה לארוס שלה"

"היא מאורסת?? זאת אומרת, לא זיינת אותה?"

האשם צחק. הם התנשקו קצת על החוף, אבל חוץ מזה כלום לא היה. מהר מאוד היא התעשתה ואמרה שאינה יכולה לבגוד בארוס שהיא טסה לפגוש למחרת בווראנאסי, והאשם, בגלל שהוא ג'נטלמן אמיתי, רק עזר לה לקום מהקרקע וליווה אותה לחדרה, כי "בחורה, לבד, בלילה, בהודו... לך תדע". אחרי כן התנצלנו, באמת. לא יכולנו להסביר את האלימות שפרצה מאתנו, אז פשוט הזמנו אותו לשתות ולעשן איתנו, ואיכשהו הדברים הסתדרו. תומר עוד חשד ובדק אותו, שמא משהו בדבריו יתברר כניסיון להתל בנו, אבל הוא היה פשוט הוא עצמו, לא שום דבר אחר, לא הסתיר דבר. הוא היה הערבי הראשון שהכרנו. הערבי הראשון שניצח אותנו. הערבי הראשון שהצלחנו לחשוב עליו כעל ישראלי לא פחות מאתנו. 

עשרים דקות אחרי כן היא כבר היתה מחוץ לבית. "אתה תישאר כאן עם המטורף, אני הולכת להורים שלי עד שאמצא מקום אחר לגור בו, מזל שלא התחתנו, בחיי", אמרה וחתמה את הפרק הטוב בחיי. ישבתי מול הבנאדם, אכלנו מפאי הרועים שהכין, שהיה מצוין. פריך מלמעלה. רך ועסיסי באמצע. קצת חריף, קצת מתקתק. הכל בדיוק. "יבחוש היית ויבחוש נשארת", אמר. הנהנתי בהכנעה. "אני אקח את החדר הזה, אתה יכול להשאר בחדר שינה שלכם", הסביר את הסדר החדש. לא נותר בי כוח אפילו להנהן בהכנעה. 

(הבנתי שאת הסיפור הזה איאלץ לספר במקטעים. הנה אחד מהם)

בין סן פראנסיסקו לעיר המלאכים

כשהשמש התחילה בשקיעתה האיטית מערבה פתחנו את הגג בפורד מוסטאנג הלבנה שאחי הקטן התעקש שנשכור לצורך המסע הזה. הרוח של קליפורניה ליטפה אותנו והשמים כהו במזרח. כמובן הצלחנו לטעות בדרכנו למרות הג'י.פי.אס ובמקום לנסוע מסן פרנסיסקו ללוס אנג'לס דרך כביש 1 המדהים נסענו דרך כביש 101 הישן והמתפתל בנוף הכפרי של קליפורניה. בניסיונות להגיע לכביש 1 טעינות עוד קצת בדרכים פתלתלות בין סלעים וגבעות. הלילה כיסה את כיפת השמיים שנזרעה כוכבים. היה לנו קר אבל לא סגרנו את הגג. "ראית פעם את שביל החלב?" שאלתי את אחי. "נראה לי בנגב ראיתי אותו". הבנתי שאני חייב להראות לו, אז בלמתי ועצרתי בצד הדרך. כלום לפנינו ושום דבר מאחורינו. אף רכב לא עובר בכביש הצדדי הזה. דממה מוחלטת ואינסוף שמיים כהים שאותם חוצה שביל החלב במלוא תפארתו. נשארנו שם דקות אחדות. אולי הדלקנו סיגריה. אחרי כן סגרנו את הגג והמשכנו בדרך לכביש 1, וכבר היה לילה והדרך ללוס אנג'לס כבר נראתה ארוכה מדי ומיותרת כדי להמשיך, אז עצרנו במקום הראשון שראינו – סן לואיס אוביספו – שם מצטלב ה-101 עם 1 – ולקחנו חדר בלה גסטה אין החביב. לא היה לנו מה לעשן אז שתינו מבקבוק וויסקי שלקחנו איתנו ויצאנו לקרוע את העיירה. הרחוב היה שקט ושומם. אמרתי שבטוח יש כאן איזה פאב, בכל עיירה יש פאב. שאלנו מישהו והמשכנו לכיוון שהוא אמר ובאמת היה פאב והוא היה מלא בסטודנטים מקליפורניה פוליטכניק, בימים האחרונים של חופשת הלימודים שלהם, חוגגים לקראת תחילת הסמסטר הקרוב.  חגגנו איתם. מה שאומרים על האמריקאים לא לגמרי נכון אם לשפוט לפי החבר'ה האלה שהיו שותפים מצוינים לשתיה. אחד מהם נראה לי יהודי, אז התחלנו לדבר איתו. אחרי כמה דקות הסברתי שהתחלתי לדבר איתו בגלל שחשבתי שהוא יהודי, וזה הצחיק את כולנו. אז המשכנו איתו לפאב אחר, שם הוא אמר שבקרוב יתחילו לנגן חברים שלו. הם שלושה – מתופף, גיטריסט ובסיסט – שמנגנים על אסיד. הם ניגנו נהדר על אסיד ושתינו עוד בירה מקומית ועוד כמה שוטים והיינו כבר שתויים כהוגן כשהשיחה עברה לפסים פוליטיים משהו, אבל ברוח טוב, ומשם נעה איכשהו לכיוון של מריחואנה, אז הבחור הלא יהודי שכבר ממש התאהב בנו אמר שהוא מכיר מישהי שעוד מעט תבוא עם היידרו מצויין. והיא הגיעה והיתה מאוד נחמדה וצחקנו המון ושתינו המון והיא אמרה שנקח ממנה ולא רצתה אפילו תשלום, אז לקחנו וזה מה שעישנו מאותו לילה ועד שהגענו ללאס וגאס, אבל לאס וגאס זה סיפור אחר, שנגיע אליו מאוחר יותר.

טיפ #223 – מניעת הצהבה של כריות

כולם מכירים את זה. קונים כרית חדשה, לבנה וצחורה, ותוך שבועות ספורים היא הופכת צהובה עם כתמים מוזרים ומגעילים וריח שהולם את הכתמים. תנסו לכבס את הכרית ואז או שהרסתם אותה לגמרי או שלא שיפרתם במאום את מצבה. רוב בני האנוש מקבלים זאת כמכת גורל ופשוט חיים עם כריות צהובות, מתנחמים בכך שרוב הזמן הן מכוסות בציפית צבעונית ונקייה. אבל לא אני. אני פיתחתי שיטה ועכשיו אגלה לכם, קוראי הבלוג הנאמנים שלי, את הפתרון האולטימטיבי, היחידי, לבעיית ההצהבה של הכריות עליהן אנו מניחים את הראש במיטתנו.

המצרכים: שקית אשפה גדולה. שני ליטר מיץ לימון. מאתיים גרם מלח לימון. גרידת לימון מחמישה לימונים. חצי ליטר חומר לניקוי רצפות. שורש חזרת גדול מגורר.

הכנה: בסיר גדול מבשלים כחצי שעה את כל המרכיבים (למעט שקית האשפה כמובן). נותנים למשרה להתקרר. מכניסים את הכרית החדשה לשקית האשפה וממלאים במשרה שהתקררה. קושרים את השקית ותולים באור השמש למשך חצי יום. מרוקנים את המשרה ותולים את הכרית לייבוש.

התוצאה: מהממת! כרית שלא תצהיב ולא תסריח לעולם!

***

גידי קרא שוב את הטקסט שסיים להקליד בעמל רב בבלוג המצליח שלו. שבע רצון הוא הקליק על "פרסם" ועבר למצב המתנה, שכולל בדיקה תכופה של כמות הכניסות לבלוג ובדיקת התגובות. כדי למנוע מצב מביך מיהר ופרסם את התגובה הראשונה בעצמו:

"שנים שאני מחפשת פתרון לבעיה המעצבנת הזאת! אני רצה לנסות את זה. אעדכן איך היה. בטוחה שכמו כל הטיפים שלך גם זה טיפ מעולה!!"

הוא חתם בשמה של הקוראת הנאמנה "עקרת בית שיודעת", שמגיבה לכל הפוסטים שהוא מפרסם בבלוג בחודשים האחרונים.

אחרי מאתיים כניסות לפוסט החדש ועשרים תגובות חדשות הוא עבר הלאה לשגרת יומו – אוננות זריזה, מקלחת, טיול קצר בשכונה עם הכלב רודי וטלפון לאמא שלו.

"היי אמא! מה שלומך?!", גידי צעק לטלפון כי אמא שלו היתה כבדת שמיעה וקשישה מקשישה. ככה זה כשאתה בן זקונים. במקרה הטוב יש לך שני הורים זקנים. לגידי היה המקרה הפחות טוב, אמא זקנה ואבא קבור.

"יופי חמודי! מה שלומך אתה? מתי אתה בא לבקר?", אמא שלו נשמע כמי שמנסה להסתיר את עייפותה, אבל גידי הכיר אותה טוב מדי.

"מה קרה? שוב נדודי שינה אמא'לה?", שאל בדאגה. הבעיה של נדודי השינה הטרידה את אמא שלו רבות מאז נפטר אביו באמצע שנתו לפני כשבעה חודשים.

"אתה לא צריך לדאוג מתוק, אני משלימה שעות שינה בצהריים"

"את זוכרת שהדוקטור אמר שבצהריים זה לא מספיק טוב. את צריכה לישון בלילה כמו כולם!"

"אני כבר אשן עם אבא בקבר. אני מרגישה שזה קרוב"

"אל תדברי ככה! את יודעת שזה מעצבן אותי!"

"מה יש להתעצבן? גם ככה זה יקרה, אם תתעצבן או לא תתעצבן, אני אמות יום אחד"

"יום אחד יכול להיות גם עוד עשר שנים"

"אני חושבת שזה יהיה קרוב יותר"

"אז תפסיקי לחשוב, גם ככה זה מעייף אותך כל המחשבות האלה"

"מתי אתה בא לבקר?"

"כשיהיה לי זמן! אמרתי לך כבר שאני נורא עסוק עכשיו עם הבלוג וכל זה!"

"כל הזמן הבלוג הזה שלך. מתי תמצא עבודה במקצוע שלך?"

"אוי נו, עכשיו את סתם מנסה להכעיס אותי בכוח! אם את ממשיכה ככה אני מנתק"

"טוב, טוב, מה כבר אמרתי?"

"טוב, אמא, ביי. אני אוהב אותך. נשיקות. ביי"

"ביי חמוד"

***

טיפ #229 – ליטוף חתולי רחוב

מכירים את זה שאתם פוגשים חתול רחוב ממש, אבל ממש, מקסים? כזה שעושה לכם מבט מתוק שאי אפשר להתעלם ממנו? מבט שפשוט מכריח אתכם ללטף אותו ולחבק אותו ולנשק אותו ולהאכיל אותו כדי שיהיה שם גם מחר? מכירים? אבל מה, החתול מטונף והוא חתול רחוב ולך תדע במה אתה עלול להדבק אם תממש את הפנטזיות שלך עם החתול הזה. רוצים פתרון? ברור שיש לי!

המרכיבים: מברשת צבע אחת. דלי. ליטר מים. חמש כפות שמפו סטנדרטי. שלוש פרוסות נקניק.

ההכנה: מערבבים חצי ליטר ים עם חמש כפות שמפו. טובלים את המברשת. מאכילים את החתול בפרוסת נקניק ותוך כדי מושכים אותו עם המברשת הרטובה. שוטפים את המברשת משאריות הסבון באמצעות חצי ליטר המים שנותרו. מברישים את החתול עד לניקיון מלא, תוך מתן שתי פרוסות נקניק נוספות.

התוצאה: מלטפים את החתול בלב נקי מדאגות!

תגובות:

"מכירה את זה כבר, אבל זה טיפ מצויין!!! ממליצה בחום!!!" (עקרת בית שיודעת).

***

גידי ספק ידיים בשביעות רצון והמשיך הלאה בשגרת יומו – אוננות זריזה, מקלחת, טיול קצר בשכונה עם הכלב רודי וטלפון לאמא שלו.

"שלום לאמא הכי טובה בעולם!", אמר בשמחה כשענתה.

"מה שלומך חמוד שלי?"

"מה שלומך את?"

"נו, מזדקנים", אמרה בקול שמצביע על ניסיון להסתיר כאב, ברקע נשמעו קולות חשודים.

"איפה את אמא?"

"לא, בשום מקום"

"אני שומע שאת איפשהו! אל תשקרי לי!"

"זה סתם, הרגשתי קצת משהו אז התקשרתי לאחיות של קופת חולים ואמרו לי לגשת למיון"

"את במיון ולא אמרת לי?! הייתי בא איתך!"

"אני לא במיון, העבירו אותי לפנימית"

"נו באמת! אמא!"

"לא, לא, אל תבוא, לא צריך"

"אני באמת לא אבוא אם את מתנהגת ככה! מה יש לך?"

"משהו עם הכבד או הכליות, אני לא מבינה בזה. זה לא משנה, אני מעדיפה שלא יאריכו לי את החיים עוד"

"אוף נו! נמאס כבר לשמוע מזה! אני מנתק!"

"אתה לא צריך להתרגז. אני פשוט עייפה מדי, ואין טעם להמשיך עם זה כבר. זה סתם"

"טוב אמא יקרה שלי! הצלחת לעצבן אותי שוב! ביי! נשיקות!"

"נשיקות חומד"

גידי הלך מרוגז עם הכלב רודי בשכונה החביבה עליו בפתח תקווה. הוא לא הכיר את פתח תקווה טוב, כי עד לפני שנתיים גר עם הוריו ברעננה, אבל משהחליט לעבור לגור בגפו רצה להתקרב למרכז ופתח תקווה נשמע לו מספיק מרכז ומספיק זול. למעשה, הוא גר בבני ברק, אבל אהב לקרוא לזה פתח תקווה, מה גם שבעל הדירה שגר בה קרא לזה דירה בפתח תקווה, משום שהיא ממש סמוכה לעיר הגדולה, אפילו שבפועל היא "בתחום המוניציפלי של בני ברק", כפי שהסביר בעל הבית כשגידי שאל למה ווייז כותב שהדירה בבני ברק.

הוא היה טרוד מאוד במחשבות על אמא שלו שממש מתעקשת ללכת בדרכו של אביו, הוא רתח מכעס ולא הבחין בכך שהכלב רודי השתין על מרצדס כסופה שעמדה בפקק התנועה הקבוע ברחוב. הוא גם לא הבחין בגבר הצנום-אך-חסון שיצא מהרכב, לבוש חליפה שחורה שנראתה יקרה יותר משהיתה, כיפה שחורה צמודה לקרחת הנוצצת שלראשו. הוא הבחין גם הבחין בסטירה המצלצלת שפגעה בעוצמה בלחיו הימנית בליווי המשפט "תשמור על הכלב המזדיין שלך! חתיכת אהבל!".

כמו אינסטינקטיבית הוא תפס את לחיו והחל ממרר בבכי. נזלת נוטפת מנחיריו, נשפכת על שפתיו והדמעות מרטיבות במהירות את פרצופו.

"אני ראיתי את זה!!", צעקה גברת אחת כבדת משקל בשמלה פרחונית וסל קניות על גלגלים, "הוא יצא מהאוטו ופשוט החטיף לבחור הצעיר!".

"גברת, את אל תתערבי בעניינים של אחרים", אמר לה אדון אחד שישב על הברזלים מחוץ למאפייה גלאט, "את לא ראית מה היה, איך הכלב השתין לו על המרצדס!".

הבחור הסוטר, שנראה שזוף מאוד מבעד לדמעות של גידי, ליטף את כתפיו של גידי וניסה ללכוד את מבטו. "תשמע, חבר, אני מצטער, אבל זה הגיע לך", הוא הוציא מטפחת מאחד הכיסים שלו, "קח, תתנגב, הכל יהיה בסדר". הגבר עמד עכשיו וליטף את ראשו של גידי.

"תודה", גידי לקח את המטפחת וניגב את הפרצוף, את כולו, את הנזלת והדמעות, אבל אלה המשיכו לזלוג על פניו. לחיו הימנית אדומה כמו תחת של בבון. הוא הושיט את המטפחת בחזרה לסוטר מהמרצדס.

"זה בסדר, שמור אותה", אמר הגבר בחליפה, "פשוט תרגע. לא קרה כלום"

"אמא שלי הולכת למות", גידי.

"מה קרה לה?", המרצדס חיבק עכשיו את גידי קרוב אליו.

"אני לא יודע. היא בבית חולים. אבא שלי מת כבר והיא רק רוצה להיות איתו. זה הכל. ככה זה עם זקנים".

"בוא, אני אקח אותך אליה. באיזה בית חולים היא?"

"אני לא יודע", מירר בבכי גידי, "אני ילד רע וכל מה שאני כותב בבלוג זה שטויות".

"בוא, בוא, נתקשר אליה מהדרך"

"אבל מה עם הכלב רודי?"

"אני אשמור לך עליו!", אמר הגבר מהברזלים מול המאפייה, "אני כאן עד עשר בלילה".

***

טיפ #245 – פרידה מאמא גוססת

לכל אחד יש אמא. חלק מהאמהות היו טובות יותר וחלק פחות, ובכל זאת, הן האמהות שלנו, לטוב ולרע. אלא אם התמזל מזלכם ואמא שלכם מתה פתאום, הרי שתצטרכו מתישהו להתמודד עם הקטע הזה שאמא שלכם על ערש דווי ועליכם להפרד ממנה. מצד אחד, הזדמנות נהדרת להגיד כל מה שרציתם ולהראות לה כמה היא יקרה לכם בפעם האחרונה. מצד שני, איך עושים את זה? אז הנה הטיפ שלי על איך להפרד מאמא גוססת ולצאת בחיים.

המרכיבים: שני שוטים של המשקה אלכוהולי המועדף עליכם. גרם מריחואנה (רצוי רפואית, אבל כל סוג יתאים, במקרה של חומר רע יש להגדיל את הכמות). קופסת סיגריות זולות. חבילת טישו. ממתקים מסוגים שונים. ג'ל אלכוהולי לחיטוי. תרסיס פה. בושם.

ההכנה: שתו את השוטים אחד אחרי השני. עשנו סיגריה אחת. גלגלו שלושה ג'וינטים. עשנו אחד. במקרה של דמעות כבר בשלב זה, נגבו את הדמעות וקנחו את האף בעזרת טישו. חטאו את הידיים היטב עם ג'ל חיטוי. מרחו מהג'ל גם על הפנים והתיזו בושם. התיזו תרסיס פה לטיהור הריח מהפה. חבקו את אמכם ואל תרפו במשך חמישים שניות לפחות. אל תגידו מילה. הציעו לה ממתקים ותאכלו גם בעצמכם (אמהות אוהבות לראות את הילדים שלהן אוכלים). במידת הצורך המשיכו לנגב דמעות ולקנח את האף באמצעות הטישו. הציעו טישו גם לאמכם. תגידו שאתם אוהבים אותה כל כך ולא מסוגלים לחשוב על החיים בלעדיה, אבל כנראה שהיא צריכה ללכת. תגידו לה שזה בסדר, היא יכולה להרפות מהחיים ולהמשיך הלאה. אתם תסדרו כבר. המשיכו לחבק עד שזה נגמר. באמצעות שני הג'וינטים שנותרו תעמעמו את הכאב ותצליחו להירדם בלילה.

התוצאה: פרידה איכותית מאמא, כאב ראש והקאה מובטחת לפני שינה מתוקה של שתיים עשרה שעות.

תגובות:

"כפרה עליך!!11 איזה כיף לאמא שלך שיש לה בן כמוך!!!

נ.ב.

יש לך כיוון לירוק?" (עקרת בית שיודעת).