לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


comme il ne faut pas

Avatarכינוי: 

בן: 44

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

כל עוד


אני יושב בהופעה המיוחד לפסטיבל הפסנתר, "העיקר זה המוסיקה" , יוני רכטר על פסנתר כנף, מלווה לסירוגין ברביעיית כל מיתר (צ'לו ושלושה כינורות), מתופף, נגן כלי הקשה, בסיסט, שלוש זמרות ליווי, זמר ליווי וגיטריסט ולהקת זמר, ומארח את יהודית רביץ, שלומי שבן, רונה קינן והישר משנות השבעים – נתנאלה.

 

אני יושב בהופעה והצלילים, שלעתים נשמעים כמו קונצ'רטו לפסנתר וכינור של באך, לעתים כמו הופעת ג'ז של קולטריין, ולעתים כמו מוסיקה עברית ישנה וטובה, נכנסים לאוזניים וללב. והמילים, של משוררים כמו אברהם חלפי, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ', נתן אלתרמן, יענקל'ה רוטבליט או חנוך לוין, עלי מוהר, שלומי שבן ויוני רכטר עצמו, נוגעות בכל הרגשות האפשריים ומעוררות מחשבות...

 

אני יושב בהופעה ודמעות ממלאות את עיני כשאני שומע את "שפתיו של גבר לוחשות עכשיו", ש"גם אם אלך בגיא צלמוות הן לא אירא, גם אם אפול פתאום יאמר ליבי שירה – כל עוד עולה הבוקר, כל עוד נכתב על לוח, כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו, כל עוד שרים הילדים על שנה חדש, כל עוד הכל מתחיל פה שוב מהתחלה, כל עוד הים מתעורר, כל עוד הרוח עולה, כל עוד על שחור הלוח תתנוסס מילה". והדמעות הן בגלל שאני מרגיש את האמת הזו עמוק בתוכי מאז שבני נולד.

 

אני יושב בהופעה ומצטער על כך שחלקו הגדול של העם לא מכיר ולא יכיר את מילות השירים ומנגינתם. על כך, שרוב בני דורו של בני לא יוכלו לבטא את שהם מרגישים במילים כמו "שוכנת נפשי בין כתלי ביתך" וצער לי על שלא יוכלו להתבדח עם מילים כמו "צער לך וצער לי, על כך מעידות העיניים, בואי אישה ביום זה אווילי לארוחת צעריים". ואני יודע שההשפעה של הסביבה גדולה לא פעם מההשפעה של ההורים והמשפחה, ואולי גם בני ישכח את שנלמד אותו בילדות, שעליה אנו יכולים עוד להשפיע ובמהלכה ישמע את השירים, ויכיר את המילים, ויזהה את באך ואת קולטריין ואת רכטר ואפילו את חנוך לוין שבדרכו מכה בנו אמת – "יש לי בת דודה זונה בפאריז, ופאריז היא בכל זאת פאריז. היא חיה בזבל, אך גומרת עם פראנקים. והלקוח הוא קלוד ולא חיים. וגם אם חייה כולם הם אסון, כשהיא קמה בבוקר הקרואסון הוא קרואסון. אז זהו, שיר בלי שום לקח, איפה שאת – ככה את. אחת בפראנקים, שנייה בשקלים, שם יער בולון, פה ככר אתרים, אחת חייה כולם הם אסון, שנייה גם אסון וגם בלי קרואסון".

 

זהו, פוסט בלי לקח. רק תקווה, שאולי בכל זאת נצליח לשמר משהו מהתרבות הזאת שהולכת לעזאזל בתוך בליל הזבל שמייצרת התרבות הפופולארית היום בישראל, שהופכת את העם למטומטם או הופכת פופולארית ככל שהם הופך מטומטם (לא שזה משנה, ההשפעה היא הדדית כמובן), וכשבני יהיה בן 30, יוכל כמוני לשבת בהופעה מיוחדת, לפסטיבל הפסנתר, ולשמוע את השירים ולחשוש שאולי כשבנו יהיה בגילו כל זה כבר לא יהיה עוד.

נכתב על ידי , 21/11/2010 13:20   בקטגוריות אוטוביוגרפי, הגות?, מה אני חושב על, אמנות  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סבא איוב השוטה התלוי הפוך ב-7/6/2011 15:51
 



לאט


ההליכה האיטית ברחוב היא מהסמלים החזקים ביותר שלה. היא הולכת לאט כי היא לא ממהרת. היא הולכת לאט כדי לא להתעייף. היא הולכת לאט כדי להיטיב לראות את הדרך היא הולכת לאט כדי שיטיבו לראותה. רגליים ארוכות יש לה. וידיים עדינות שמתנועעות בסנכרון מושלם, חותכות את האוויר הפריך סביבה. היא הולכת לאט והראשים מסתובבים להביט על אחוריה המוצקים, רטט קל עובר בהם בעת שכף הרגל נוגעת בקרקע. כל איבריה משתתפים בסימפוניה שהיא הליכתה האיטית. למתבונן מהצד זה עשוי להיראות כמופע בלט, בהנחה שהמתבונן מכיר את רזי האמנות הזו. למתבונן אחר זה עשוי להיראות כמופע ארוטי.

היא הולכת לאט, מתקדמת ליעדה. לעתים היא הולכת לאט לתחנת האוטובוס. לעתים, למכולת. יותר מכל היא הולכת לאט לביתה, שם שום דבר מיוחד לא מתרחש. כשהיא מטפסת לאט במדרגות היא חושבת על האפשרות שלא להגיע לדלת ביתה לעולם. אילו רק יכלה להאט את הקצב עם כל צעד, להאט ולהאט עד אינסוף, כך שעל סף דלתה היתה התנועה ממשיכה לעד ולעולם לא היתה מגיעה. אך האופציה אינה קיימת. התנועה תמיד ממשיכה. גם הזמן ממשיך לעד, עובדה זו כבר ידועה לה היטב ומזמן חדלה לפנטז על עצירת הזמן. והמרחב, גם עליו היא וויתרה ומסתפקת בשבעים מטר של דירתה ובמרחקים הקצרים שהיא עושה באיטיות לעבודה וחזרה ולעתים גם למכולת ובחזרה.

בבית היא מתיישבת על הספה באיטיות. מקשיבה לבעלה מדבר באיטיות ומשתעממת במהירות מול הטלוויזיה. הם אוכלים ארוחת ערב לאט. מזדיינים לאט. אחר כך היא מתקלחת לאט ואחר, נרדמת במהרה, לפני שבעלה מספיק להתחיל בנחירות.

נכתב על ידי , 3/10/2010 15:25   בקטגוריות אמנות, סיפרותי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של midoori ב-7/10/2010 16:59
 



וזה עוד החלק הכי פחות מוזר בכל הסיפור


התחלה

חייל על גג בלילה חשוך במיוחד. אפילו הירח המלא ברקיע השחור לא מצליח להתגבר על האפילה. הוא הולך מקצה אחד של הגג אל הקצה השני ובחזרה. מחכה לחמש דקות ישיבה בסוף השעה שלו. הכפרים מסביב חשוכים לגמרי. פה ושם מאירים פנסי רכב על הכביש המתפתל ועוקף כפרים ערביים. פה ושם נשמע צרור יריות. קר על הגג, גם דרך החרמונית הוא מרגיש את הקור. עייפות על הגג, גם דרך הקפה השחור העייפות מנצחת את העיניים שנעצמות אפילו בהליכה הסיזיפית מקצה לקצה. שמונה דקות לקראת סוף השעה הוא מתיישב. בלבו התרגשות קלה מגניבה של שלוש דקות ישיבה. גם ההתרגשות נמוגה בפני העייפות. הוא תשוש, תשוש כל כך. הירח המלא מהפנט אותו. האפילה עוטפת אותו. החרמונית מחבקת אותו בחום גופו. העיניים נעצמות, הוא לא רואה דבר. העיניים נפקחות, הוא לא רואה דבר. הוא חושב על מקום חם. הוא חושב על ים. הוא חושב על חופש. הוא עוצם עיניים רק לרגע ויכול לראות את הים. אדוות שקטות של תכלת וטורקיז ושלל צבעים שאינם ירוק זית. מבעד לנעליים הכבדות הוא יכול להרגיש את החול החם, גרגרים דקיקים של אושר. הוא מרגיש את זה בא. הוא מרגיש. הוא מרגיש דפיקה על הכתף. הוא מרגיש את הכלא מתקרב מעבר לים בגלל שבירת שמירה לא מתוכננת. אבל הים, כל כך מוחשי, לא מאפשר לו לפקוח עיניים. חם לו, זיעה שוטפת את גופו. הוא מרגיש יד מונחת על כתפו.

הוא שומע קול נשי, עדין, צעיר ששואל אותו "היי, אתה בסדר?".

הוא חושב שזהו זה, הוא איבד את זה. הוא פוקח את העיניים וכל הכחול הזה עדיין לפניו. לרגליו כל החול הזה עדיין מאושר. ושוב הקול הנעים הזה פונה אליו בשאלה "טיפות? פטריות? על מה אתה? תגיד לי, אני יכולה לעזור, כבר ראיתי כאלה דברים, אל תדאג".

הוא מפנה את מבטו ורואה אותה. עיניים שחורות הכי כחולות שראה בחייו. שיער שחור הכי אדמוני ששחור יכול להיות. הבעה מודאגת הכי מחייכת שאפשר בלי להפוך לפרדוקס. הוא מנגב את הזיעה בידיו. "איפה אני?".

"תשמע, אני לא יודעת מה לקחת, או איך הברחת לכאן אפוד, רובה וקסדה, אבל הפטרול של השוטרים מגיע לכאן כל יום בערך בשעה הזאת אז כדאי לך להיעלם..."

הוא מסתכל סביבו. על החוף פזורים משתזפים ומשתזפות. במרחק מה ממנו נדמה לו שרובצות שתי פרות חומות על החול. מאחוריו בקתות עץ רעועות. "להיעלם לאן?".

היא לוקחת אותו בידה, הוא מסיר את הקסדה והולך אחריה. המגפיים כבדים. חם לו. הוא רוצה לרוץ לים. "אני רוצה לרוץ לים".

"חכה, קודם נסתיר את כל הציוד הזה".

"הם יעצרו אותי..."

"בדיוק, אתה קולט מהר".

"לא, הם יעצרו אותי, ברחתי להם באמצע המשמרת".

היא צוחקת אליו, "תגיד לי, נשאר לך מהחומר הזה? נראה כיף".

הוא לא צוחק. "עדיין בא לי לרוץ לים".

"עוד מעט".

הם מגיעים לבקתה שלה ונכנסים פנימה. היא נשכבת על המיטה הפשוטה, פשוטת איברים. הוא נשאר לעמוד, מסתכל עליה. "נו, למה אתה מחכה? תתפשט ורוץ לים".

הוא מניח את הקסדה על הרצפה ופורק את הרובה. היא צוחקת. הוא מניח גם את האפוד והרובה על הרצפה. "שים את זה מתחת למיטה בינתיים". הוא בועט את הציוד אל מתחת למיטה. הוא מקלף מעליו את החרמונית. גופו בוהק ואדום מחום. הוא ממשיך להתקלף עד לתחתונים. הם מסתכלים זה על זו כמה שניות ולפני שהיא אומרת משהו הוא רץ החוצה. רץ על החול. רץ בין המשתזפים. בין המשתזפות. בין הפרות. בין הגללים של הפרות. דורך על החול הקריר שבמפגש הים עם החוף. רץ אל המים. מתכסה כולו במים. שוטף את הזיעה. את השמירה. את הצבא. את המאסר. שוטף הכל במים המדהימים האלה. הצלולים האלה. הוא לא מפסיק לטבול את גופו בים הצונן והנפלא הזה. אושר מתפשט בגופו. השמש מתחילה לשקוע והוא מסתכל אל החוף. היא עומדת שם מסתכלת אליו. מחייכת. הוא מחייך חזרה ויוצא מהמים. היא צוחקת. הוא צוחק. היא מצביעה. הוא מגלה שהתחתונים אבדו לו בשלב כלשהו. "אני ממש רעב, מה אוכלים כאן?".

אחר כך הם ישובים כבר סביב שולחן עלוב במקום עלוב ואוכלים נאן ואורז ודאל שהם ממש לא שניצל צה"לי ופתיתים. הוא זולל. "אין לי כסף כאן, אני מצטער".

"אני יודעת, חיטטתי בדברים שלך. איך יצאת מהארץ אם אתה עדיין בסדיר?".

"נרדמתי בשמירה כנראה".

"ומתי אתה מתכוון להתעורר?".

"לעולם לא".

"האוכל על חשבוני, ואתה יכול גם לישון אצלי בחדר".

"תודה, את ממש נחמדה. למעשה, את הבנאדם הכי נחמד שהכרתי אי פעם, ובעיקר הבחורה הכי נחמדה שהכרתי. איך קוראים לך?".

"מה זה משנה?".

אחר כך הם כבר שרועים על המיטה שלה, מעשנים איזו מגולגלת והעשן עוטף אותם באהבה. או שהם עוטפים את העשן באהבה. או שהם האהבה. בכל מקרה, הוא מרגיש שהעולם הוא האהבה. "מצחיק".

"מה?".

"לעשן בגואה ג'וינט עם נובלס".

הוא צוחק "וזה עוד החלק הכי פחות מוזר בכל הסיפור".

נכתב על ידי , 5/5/2010 21:39   בקטגוריות אמנות, טיוטות, סיפרותי  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מישהו אחר ב-13/5/2010 22:41
 



שתי תמונות



י
לפעמים גם משחות שיניים יכולות להיות אירוטיות.




צומת ביאליק-אבא הלל ברמת גן, פתאום חוצים את הכביש ארבעת אלה, שלושה עטופים בבד כסוף ואחד בבד זהוב, יחפים והודים. תהיתי לעצמי - מה הם קשורים לכל זה? ועניתי - מה אני קשור לכל זה?
נכתב על ידי , 22/3/2010 18:42   בקטגוריות אוטוביוגרפי, אמנות, הגות?  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של lulib ב-21/5/2010 12:03
 



אלגנטיות של ספר


אז אחרי שנתקעתי איזה שלושה חודשים עם "קורות הציפור המכנית" של הרוקי מורקמי וכבר חשבתי שזהו זה, כנראה שלא אוכל יותר לקרוא ספרים כמו שצריך עד שהילד יהיה בתיכון או משהו כזה (ולא רק ספרים, גם אי אפשר יותר לראות סרט מההתחלה עד הסוף בלי הפסקות, ואפילו פרק בסדרת טלוויזיה קשה להצליח לראות), התחלתי וסיימתי (תוך שבוע-שבועיים בערך) את "אלגנטיות של קיפוד" של מוריאל ברברי. ואז הבנתי את שהבנתי כבר בעבר, זה לא אני שלא יכול לקרוא כבר ספרים בקצב הראוי, אלא שיש ספרים שפשוט אינני יכול לקרוא. 

קורות הציפור המכנית הוא אחד מהם. לרוב, כשאני נתקל בספר כזה, אני מזהה את הבעיה כבר בהתחלה ומעיף אותו חזרה למדף כדי לקרוא אחר. הפעם, במקרה של הרוקי, לא עשיתי את זה. כנראה בגלל שהספר התחיל ממש טוב ואז אי שם אחרי איזה מאה ומשהו עמודים הוא התחיל לדשדש עד סופו, כשאני כל הזמן שואל את עצמי "לאן לעזאזל כל זה מוביל?!" ו"האם יש לו (להרוקי) מושג בכלל מה הוא רוצה מהספר הזה?!" או "די! די! עם הקשקושים האלה!" (שזו אינה שאלה אבל כן מחשבה שעלתה לי כשקראתי את הספר, למרות שגם לקראת סופו היו כמה עמודים מוצלחים). כשסיימתי את הספר וקראתי את העמודים האחרונים שמסבירים על הספר עצמו ואיך הוא נכתב וכו', הבנתי מה הבעיה איתו - זה לא ממש ספר, אלא רעיון שהיה להרוקי להתחלה של סיפור, הוא התחיל לכתוב אותו וזה התפרסם כסיפור בהמשכים באיזו עיתון. זה מסביר למה ההתחלה קוהרנטית ומעניינת וטובה. אחר כך, כשסיים את הסיפור בהמשכים (בערך במקום בו הייתי רוצה שהספר יסתיים), חובבי הסיפור בעיתון רצו שיהיה המשך, ולכן הוא כתב עוד (ועוד ועוד ועוד...). או במילים אחרות, הוא מרח איזה המשך משעמם ולא ברור שגם הוא עצמו (כנראה) לא היה בטוח לגביו. בקיצור, התעצבנתי. התחלות טובות של סיפורים יש המון, המשכים וסופים וסופרים שיודעים מתי לסיים, אין הרבה. 

אבל אז יש ספרים כמו "אלגנטיות של קיפוד", שהוא סיפור חביב, קצר יחסית (321 עמודים, אבל פרקים קצרים, כתב גדול ושפה קריאה סך הכל). אין הרבה עלילה, אבל הרעיון טוב, הכתיבה מהנה ובסך הכל מהנה מאוד לקרוא (אפילו שיש קצת התפלספויות, כיאה לסופרת שהיא בעצם פילוסופית, לפי מה שכתוב על הכריכה). בכל מקרה, זה סיפור על מלחמת מעמדות, וסיפור על מאבק בין תרבויות, וסיפור על האמנות והסיבות שיש לנו לחיות (או למות). כשבפועל זה סיפור על שוערת בניין יוקרה, כזה שגרים בו עשירים ומיוחסים, שמבלה את חייה בלהסתיר את העובדה שהיא למעשה אינטלקטואלית ואטודידקטית כזו שרמתה לא היתה מביישת אף פרופסור למדעי הרוח. וגם סיפור על בת עשירים אינטליגנטית יותר מהרגיל שגרה בבניין הזה ושגם היא מבלה את חייה בניסיון לשרוד את אווילותם של בני משפחתה ולהבין איך (ולמה) כדאי לה לחיות. וגם סיפור על מוות של אחד הדיירים, ועל היפני העשיר והנעים (לא הרוקי מורקמי, אבל באותה מידה יכול היה להיות הרוקי) שקונה את הדירה שלו ועובר לגור שם. אבל אלו בערך כל ההתרחשויות בסיפור (סתם, יש עוד כמה, אבל באמת לא יותר התרחשויות מאשר סרט קצר, אפילו שעשו מהספר הזה סרט, ומעניין לראות איך), ובעצם רובו בנוי מהגיגים, מחשבות, רעיונות פילוסופיים וביקורת על האנושות, הפילוסופיה, תרבות המערב ואמנות.

אז סיימתי לקרוא אותו ובאמת, ספר אלגנטי מאוד, נעים מאוד וקריא מאוד, והנה כבר חזר לי הרצון להמשיך ולקרוא וכבר במהלך כתיבת הפוסט הזה יצאתי להפוגה קצרה על האסלה והתחלתי את "גנבת הספרים" שכתב אחד מרקוס זוסאק, התחלה שהיא מעניינת, שיכולה להיות התחלה של ספר גימיק או ספר טוב, אגלה בהמשך מה מהשניים. ואז על האסלה התחיל בכי של תינוק וקריאה של אישה שרוצה שאבוא לסייע, וזה בא ללמדני שלא רק ספרים וסרטים ופוסטים אי אפשר כבר לקרוא/לראות/לכתוב ללא הפסקה, אפילו באמצע חירבון צריך להפסיק כשיש תינוק בבית.
נכתב על ידי , 18/1/2010 07:48   בקטגוריות אוטוביוגרפי, אמנות, ביקורת  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מישהו אחר ב-18/1/2010 13:55
 




דפים:  
41,161
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , פילוסופיית חיים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למישהו אחר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מישהו אחר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)