אפילו תהיה זו קופסת גפרורים מלאה לגמרי, תמיד יישלף לך הגפרור היחיד שכבר שרוף. זרקתי את הגפרור לעזאזל ומהעצבים על החוקיות הדפוקה הזו של הקיום ויתרתי על הסיגריה. המשכתי לעמוד מחוץ לפאב, לוגם מדי פעם מכוס הבירה הצוננת. יודע, שאפילו שהמקום הזה הומה בחורות מדהימות, אסיים את הערב עם היחידה שדפוקה לגמרי. ככה זה, החוקיות הדפוקה של הקיום. כבר הייתי עם ההיא שהתמכרה להירואין וכדי לצאת מזה החליפה לקוק. עם ההיא שיומיים אחרי שיצאנו התחתנה עם החבר שלה, שאיים עלי ברצח וכמעט קיים את הבטחתו. במזל יצאתי עם פנס ונקע ברגל. היתה אחת שברגע שהתפשטנו רק עניין אותה לדחוף לי חציל מאחורה. אחרת רק רצתה שאדחוף לה חציל מאחורה. והיו כל הדפוקות הסטנדרטיות, שאינן חריגות בנוף, אבל למה לעזאזל שאפול דווקא עליהן. אני מדבר כמובן על המטומטמות לגמרי, הבולמיות, האנורקסיות, השקרניות הפתולוגיות, הסטוקריות, החולות הסופניות, הדו-קוטביות, החרדתיות, האלכוהוליסטיות, הוורקוליקיות, ועוד שורה ארוכה של בחורות בעייתיות שידעתי לשלוף מבין המבחר הרחב שהציע לי היקום. ומה שהכי נורא זה, שאני יודע שזה חסר סיכוי לגמרי, כי גם אם אצליח בסוף למצוא את האחת שתתאים לי בדיוק, האחת שאין לה שום הפרעה קיצונית כזו, הרי שגם היא, כמו כל האחרות, תראה בי גפרור שרוף ששלפה מקופסה מלאה בגפרורים איכותיים שרק מחכים שיציתו אותם.

מהעצבים כמובן הדלקתי בסוף את הסיגריה שוויתרתי עליה קודם לכן. את הגפרור המשומש זרקתי לכל הרוחות, רק שלא יישלף לי בסיגריה הבאה. ואז, כמו שניתן לצפות, ראיתי אותה. היא לא היתה מהבחורות שבפאב. היא סתם הלכה ברחוב. הכרתי את השם שלה מהלימודים, רק שהספקתי לשכוח. קיוויתי שהיא מזהה אותי, אבל היא אפילו לא הסתכלה. היו לי כמה שניות לקרוא לה או ללכת אחריה ולהזכיר לה מי אני, למקרה ששכחה. אבל איך היא תשכח שכמעט היה בינינו משהו. זאת אומרת, היה בינינו משהו, אבל לא משהו שמישהו יקרא לו משהו. ישבנו אחד ליד השניה במבוא לפילוסופיה מערבית. זה היה קורס גדול, רוחבי כזה, מהסוג שמגיעים אליו מכל קצוות האוניברסיטה כדי לצבור נקודות זכות לתואר הראשון במה שזה לא יהיה. אז הכסאות היו צפופים. וישבנו זה לצד זו, ומהצפיפות והמשיכה הסודית בינינו היו מדי פעם נגיעות וחיכוכים של ברך בירך, של אצבעות באצבעות וכמה פעמים גם מרפק בשד. והנגיעות הללו הציפו אותי בכל פעם בתשוקה ותאווה ומשהו שהוא על סף התאהבות או התאהבות ממש.

וזה לא שהבחורה הזו כל כך מיוחדת ומדהימה ביופיה. בדיוק להפך. טוב, לא בדיוק להפך, כי בדיוק להפך זה אומר שהיא ממש לא מיוחדת ומדהימה בכיעורה. אז במקום לתת תארים אתאר אותה וזהו. כפות רגליים עדינות. בלי שום לק על הציפורניים, לא ברגליים ולא בידיים. אפילו לא מהסוג השקוף שלכאורה רק נועד להגן על הציפורניים. כפכפים פשוטים בקיץ, שירדו מיד כשהתישבה במקומה. חצאיות בלי סוף, כולן דומות זו לזו רק בצבע שונה. רגליים סטנדרטיות, לא שריריות במיוחד, לא שומניות במיוחד, לא חטובות במיוחד. רגליים כמו שרגליים צריכות להיות. הבטן, אותו הדבר והחזה מתאים באופן פרופורציונלי לגמרי ליתר הגוף. אף ישר אבל ללא שום נטייה, לא למעלה ולא למטה, ואיזה מזל, גם לא לצדדים. שפתיים בשרניות, נפלאות, קצת יבשות, אבל למי לא מתייבשות השפתיים במזג האוויר הזה. אוזניים לא גדולות ולא קטנות ולא צמודות מדי לראש ולא בולטות, שמציצות מבעד לשיער הארוך, החלק, הזהוב כהה כהה, כמעט חום, אבל עדיין זהוב. ומה שבאמת היה מיוחד בה, ואת זה יכולתם לנחש בקלות, כי זה מה שתמיד אומרים, היה העיניים. עיניים כמו שחורזים בשיר. עיניים עם גבות תואמות, בהירות, שניצבות בדיוק במרחק המתאים זו מזו ויש להן תמיד מין הבעה כזו שאומרת משהו על העולם ועל עצמן, אבל לא משהו פשוט במיוחד, כמו עיניים אחרות שכבר נתקלתי בהן (עיניים שאומרות שמשמעות החיים היא לא לחשוב על שום דבר, או עיניים שאומרות כסף, עיניים שאומרות זין או כוס, עיניים שאומרות קינאה ועיניים שאומרות שנאה. את כל הסוגים האלה כבר ראיתי והכרתי מספיק טוב כדי להתרחק מהן כמה שיותר). 

אבל לא היה כלום בינינו מעבר לזה. רק שיחה קצרה לפני תחילת השיעור ואחרי שהסתיים. בדרך כלל על משהו חסר משמעות, כמו השיעור עצמו. לא יודע למה לא עשיתי שום דבר. כלומר, אני יודע, אני פחדן. תמיד הייתי. אז למה שעכשיו אעשה משהו שונה וארוץ אחריה? אה, זה בגלל שמאז עברו כבר כמה שנים, ולא שנהייתי פחות פחדן, פשוט נהייתי יותר מיואש. וזמנים נואשים קוראים לאמצעים נואשים. קמתי והלכתי אחריה ואמרתי לה "היי", אבל היא לא שמעה. אז נגעתי בכתפה, והיא הסתובבה אלי והסתכלה בי בעיניים שאומרות נראה לי שהתבלבלת. ואני הסתכלתי על הציפורניים שלה האדומות, ונתתי לה מבט שאומר כנראה שאת צודקת. אחר כך חזרתי לעמוד מחוץ לפאב, עם הכוס שכבר כמעט התרוקנה וכל הבחורים והבחורות השרופים שממלאים אותו, וחשבתי על זה שכשמדליקים שני גפרורים בבת אחת הם נשרפים יחד ונדבקים זה לזה.

כשאתה רווק או סתם לא אוהב את בת הזוג שלך, אתה יכול בלי בעיה בכלל לכתוב בזעם וזימה מתפרצים על הזיונים שאתה מפנטז עליהם עם כל הבחורות שאתה נמצא איתן בקשר או סתם חושב עליהן. אתה יכול בקלות מאוד לכתוב על היציאה שלך לבר לא אפלולי כל כך, כזה שניתן לראות בו היטב מי יושבת מולך מהעבר השני ועושה לך עיניים שמושכות אותך אליה ומעבירות את הלילה אצלך במיטה, על הרצפה, על הברכיים, על הגב, על ארבע, על החיים ועל המוות, על סיגריות ווודקה, על ג'וינט של לפנות בוקר והתעוררות קשה לעבודה, גורר רגליים מחוץ למיטה, מנסה לפלס את הדרך בין קונדומים משומשים על הרצפה, חושב על אי הנעימות מול המנקה, אבל היא כבר רגילה לכתמי אפר וזרע, מזדחל לעוד יום עבודה קשה שיעבור לאיטו עד שתגיע לעוד לילה של יום מפרך.

אבל כשאתה בזוגיות טובה, עם ילד קטן מקסים, והחיים שלך כבר די התברגנו, והחלק הכי פרוע בשבוע שלך הוא משחק פוקר (על עשרים שקל) עם חברים וג'וינטים (היחידים שלך לאותו שבוע, אלא אם במקרה יש עוד איזה ערב בחוץ עם החבר'ה), אז גם אם אתה מפנטז לפעמים, הפנטזיות כבר לא כל כך פרועות ובכל מקרה אין לך אפילו שבריר אחוז של מחשבה בכיוון של הגשמת הפנטזיות, ופנטזיות שאין רצון או סיכוי (קלוש ככל שיהיה) להגשימן, אין כמעט טעם לפנטז אותן, לא כל שכן לכתוב אותן. אז אתה יכול לכתוב על הזיון עם האישה, שאולי היה מצויין ואפילו לא בתנוחה הרגילה, אבל את מי זה מעניין?

יואל קטן שלי,

בעוד כמה שעות, בדיוק בארבע ארבעים ושתיים לפנות בוקר של ערב ראש השנה, תחלוף שנה מהרגע שנולדת. אני נזכר ברגע הזה ולא יכול שלא לחוש משהו מאותה התרגשות שחשתי כשראיתי אותך בפעם הראשונה, קטן כל כך, סגלגל, נח בפעם הראשונה על הבטן של אמא שלך במקום במקום בתוך הבטן שלה. כמה שאהבתי אותך לפני כן, באותו רגע אהבתי אליך התעצמה פי מיליון ויותר, לאהבה שהיא יותר מרגש רגיל. באותו רגע הבנתי שזהו זה, אני שלך לנצח ולא אוכל לאהוב מישהו יותר משאני אוהב אותך.

מאז חלפה שנה, כך שניתן היה לבדוק את ההרגשה שלי אז, עד כמה היא היתה מדויקת, ובכל יום שעבר ההרגשה שלי רק התחזקה והתאמתה. השנה הזו היתה השנה שבה הכי אהבתי, הכי שמחתי, הכי הייתי מאושר, שהייתי אי פעם בחיים. והכל בזכותך, בזכות היותך מי שאתה – יואל הקטן שלי, שלנו, של אמא ושלי. יואל המושלם שלנו. יואל היפה, החמוד, המקסים, החכם, המוסיקלי, הרקדן, השובב, המוכשר, המצחיק, הצוחק, האוהב והאוהב שלנו.

מרגע שנולדת מתנגנים לי שירים בלב ובראש, שירים שמדברים על אבות ובנים. ביניהם "כל עוד" על האבא שמלווה את בנו לבית הספר ומרגיש, בדיוק כמו שאני מרגיש כשאני רואה אותך, ש"גם אם אלך בגיא צלמוות אני לא אירא, גם אפול פתאום יאמר ליבי שירה" ובשביל הזמן עד שתלך לבית הספר ואלווה אותך ממרחק כדי שלא תובך שאביך לוקח אותך לבית הספר יש לי את "Beautiful Boy" שמזכיר לי שלמרות שאני כבר ממש לא יכול לחכות לראות איך תהיה כשתגדל, אני צריך סבלנות ולחכות ובינתיים לזכור שהחיים הם מה שקורה לנו בזמן שאנחנו מתכננים תוכניות. וזה מתקשר לי כמובן גם לשיר שלך, "לוקח ת'זמן", כי הכי כיף לקחת ת'זמן יחד בכל פעם שמוצאים קצת זמן בסביבה.

אוהב אותך מאוד, הכי בעולם, ומצפה לראות אותך ממשיך לגדול בכל יום, לאט לאט, שן אחרי שן, סנטימטר אחרי סנטימטר וקילו אחרי קילו, ולחבק אותך כל יום, ולחייך איתך כל יום, ולנשק אותך כל יום, ובעיקר לשמוח איתך כל יום ולהיות מאושרים ביחד, כי כשאנחנו יחד אי אפשר אחרת.

אבא שלך

כשהוא עצוב הוא סוגר את עצמו במרפסת הקטנה עם מוסיקה ואלכוהול וסיגריות וחושב על האפשרות של קפיצה. אם לא היה גר בקומה ראשונה אולי גם היה עושה את זה. אבל הוא גר בקומה ראשונה וקפיצה נראית יותר כואבת ממשככת. אבל האלכוהול והסיגריות והמוסיקה משככים ומשכיחים, גם את המחשבה על קפיצה. הדיסק נגמר וחוזר מהתחלה. הבקבוק נגמר וחדש נפתח. האהבה נגמרת ומתחילה חדשה. ככה זה, הוא יודע היטב. אבל בינתיים הוא כואב, כי גם בכאב יש נחמה.

אחר כך חבר מגיע ויושב איתו במרפסת עם סיפורים על אהבה חדשה והצרות שהיא מביאה. אחר כך הם יוצאים לפאב וממשיכים בשיחה. הוא מסתכל לאחת עם מחשוף בלי חזייה על השדיים ואחר כך בעיניים ומגלה שכבר שכב איתה. הוא מסתכל על הישבן של אחרת, איך הוא עטוף בחצאית דקיקה והדוקה שחושפת קווי מתאר של חוטיני, וחושב לקחת אותה למרפסת שלו. אחרי כמה משקאות ואחרי שהחבר עוזב לאהבה החדשה שלו הם שותים עוד קצת ונוגעים עוד קצת ואחרי כמה דקות הם אצלו במרפסת והיא כבר מתפשטת. המאפרה עם הבדלים מתרסקת על הרצפה. הבקבוקים הריקים מתגלגלים. אחד קופץ החוצה ומתנפץ על המדרכה. שכן צועק. היא גונחת. הוא גומר.

אחר כך במקלחת הוא עדיין עצוב. היא כבר נרדמה לו במיטה. והוא, כשהוא עצוב הוא סוגר את עצמו במרפסת הקטנה עם מוסיקה ואלכוהול וסיגריות וחושב על האפשרות של קפיצה. עיניו נחות על החוטיני השחור שלה שזרוק ליד אפר ובדלים על רצפת המרפסת. הדיסק נגמר ומתחיל מההתחלה. כאב הראש מתחיל מלווה בבחילה. היא מגיעה עם קפה שחור, אומרת שהרשתה לעצמה להרגיש בבית. אהבה נגמרת ומתחילה חדשה. ככה זה, הם יודעים היטב, שניהם. הוא מחייך, היא עדיין עירומה.

לפני בערך עשרה חודשים נכנס לדירה שותף חדש. הסידור איתו הוא שאנחנו משלמים על הכל ועושים את כל המטלות של הבית, ובתמורה עליו להיות חמוד ומקסים ומשעשע. המיטה שלו נמצא בחדר שינה שלנו, צמודה למיטתנו. חדר העבודה שלו הוא הסלון שלנו. בבוקר מוקדם הוא ישן איתנו במיטה. לפעמים גם בצהריים, כשאנחנו ישנים צהריים. לפעמים גם באמצע הלילה. לאחרונה גם התחלנו להתקלח ביחד. ואנחנו כל הזמן איתו יחד, והוא חמוד ומקסים ומשעשע. אפשר לחבק אותו ולנשק אותו כמה שרוצים ואפשר גם להסתכל עליו כמה שרוצים. והוא מצידו משתלט על הדירה, החל במרפסת, דרך הסלון ועד לחדר השינה בעורף. ואנחנו אוהבים, שלושתנו, הכי הרבה שאפשר. ויודעים, שמי שאמר שלחיות בזוג זה הכי טוב טעה, כי הרבה יותר טוב שלישייה.