האושר. כמה פעמים יצא לי לחשוב עליו, לקרוא עליו, לכתוב עליו, כשבעצם כל מה שצריך לעשות זה להרגיש אותו. האושר, אומרים עליו שהוא רגעים. אומרים שהוא נמצא בפרטים היומיומיים. אומרים שהוא נמצא באהבה. אומרים שהוא סתם כימיקלים. האושר הוא חמקמק, אומרים. האושר הוא חיוך של מישהו קרוב. האושר הוא חיבוק. נשיקה. האושר הוא גשם. שמש. נוף.

הבוקר האושר הוא סרט וידיאו קצר של אהובתך ובנך מתגלגלים על השטיח לצלילי שיר יום הולדת. היא שרה והוא ממלמל. הבוקר האושר הוא מכתב אהבה שכתבה לך. האושר הוא לשכב במיטה שלושתכם יחד. האושר הוא לבכות מהתרגשות ולהמשיך להרגיש את המשקל של האושר בכל האיברים בגוף גם זמן רב אחר כך. האושר הוא לגלות שגם בגיל שלושים אפשר להתרגש כל כך ולהיות מאושר יותר משהיית אי פעם בעבר.

האושר הוא לגלות שהסיבה שהיית כל כך מאושר היא החיים שלך ולאו דווקא רגע מסוים, כי אותו הרגע רק היווה מראה שההתבוננות בה מגלה לך שאתה מאושר מהחיים כפי שהם ולא זקוק לשום דבר עוד. לא למתנות, לא לכסף, לא להישגים, לא כלום, רק להמשיך לחיות כפי שחיית עד עכשיו, כי החיים שלך היום הם כל מה שאתה צריך.

הו החיים, כן, הם טלטלו'תי,

השליכוני בלי כיוון

ממש רגע אחרי שהגעתי,

הגעתי לכאן מהכלום.

אבל החיים, כן, הם חיזקו'תי,

ברע וגם בטוב.

ועכשיו רק רציתי,

לשיר לכם ברחוב.

האם לא תשירו איתי,

שירים של חופש?

כי כל מה שיש לי –

שירים של חופש.

שירים של חופש.

שחררו ת'עצמכם מכבלי המוות,

איש מלבדכם לא יעשה זאת.

אל תחששו מהאחר כך,

כי אין מה לעשות.

עד מתי יסתמו לנו ת'פה,

ואנחנו נסכים לשתוק? הא?!

יש אומרים שזה מה יש,

ואין מה לעשות.

האם לא תשירו איתי,

שירים של חופש?

כי כל מה שיש לי –

שירים של חופש.

שירים של חופש.

(תרגום freestyle לשיר redemption song, bob marley. בטח כבר תרגמתי אותו בעבר, ובטח תרגמו אותו רבים אחרים, אבל הנה זה שוב, קצת אחרת, כמו שהוא מרגיש לי עכשיו)

יושב שם, מתבונן כהרגלי. המוסיקה לאוזניי כמו הגלים והגלים לעיניי כמו המוסיקה. השמש שוקעת לאט עד שמגיעה קרוב לים ואז מאיצה את שקיעתה ונעלמת מעבר לקו האופק. הים ממשיך כרגיל וגם אני, כי מה כבר יש לי.

ובית קפה קטן
כסא, פסנתר, פסנתרן
ממול הים גועש
הזמן חולף לאט
וזה
כל מה שיש...

ומהים מזרחה, חזרה הביתה, כמו תמיד כשיום נגמר. אולי אני הולך, אבל אין זו פעולה, רק הרגל, וממשיך להתבונן. הרחוב מתארך ומתפתל. האנשים צועדים, חלקם מחייכים, חלקם לעברי. מעל לראשינו העצים הירוקים תמיד והבניינים המאפירים ומתקלפים יותר מיום ליום. מדהים איך כל יום הדרך הזו כל כך דומה ובכל זאת מצליחה לגעת בי.

ושוב אותו הילוך
ברחוב כמעט חשוך
עוד בית ועוד עץ
תסלח לי תן לי אש
וזה
כל מה שיש...

עוד פיתול ברחוב ועוד צומת ומעבר חציה שעליו מישהו מוכר אומר שלום, מה העניינים ואיך הולך ומתי תבוא. ואני משיב, כהרגלי, אבל ממשיך להתבונן. להתראות, להתראות, ואולי בשבת הבאה, מי יודע, וממשיך הלאה בדרכי. אולי אעצור במכולת, אולי אקנה פרי. אולי אמשיך הביתה מבלי לעצור, מישהו בוודאי מחכה, כמו תמיד.

ולפעמים - פגישה
ולפעמים - אישה
ורגע שרוגש
ואחר כך נרגע
וזה כל מה שיש...

והשמחה הזו בחדר המדרגות שוב תתעורר, הלב יפעם ביתר שאת וירמוז שיש יותר מזה. שיש יותר מללכת ולהתבונן. כרגיל, מבלי לשים לב בכלל, העלייה במדרגות והכניסה לדירה ושלום ונשיקה והתרגשות ורגיעה. שוב נשכב לישון, כדי להתעורר בבוקר של מחר.

ומה הלב דורש
את זה הוא לא אומר
מזה הוא קצת חושש
וזה כל מה שיש...

ועוד יום יתחיל עם תחושה של סיום.

ובית קפה קטן
כסא, פסנתר, פסנתרן
לקוח מבקש
נגן שוב את השיר
כי זה
כל מה שיש...

כולם מקללים. מסתובבים באיטיות במעגלים כמו זומבים בסרט אימה סוג ז'. "שחר המכוניות" (dawn of the cars, אם תרצו). מי שתגיד לו שאתה גר בתל-אביב ויש לך רכב, יגיד לך שזה חרא בתל-אביב, אין חניה, עוד תמצא את עצמך מחפש במשך חצי שעה חניה כל לילה ובסוף משלם לחניון (כי גם בחניון החינמי שהעירייה נותנת אין חניה ואם יש בו חניה, הרי שהחניה היא חינם רק עד שמונה בבוקר) או משלם כנס ו/או נגרר על כך שחנית באדום-לבן/על המדרכה/ בחניה אסורה אחרת. אה, וגם לא יבואו אליך יותר חברים, כי הם לא רוצים להגיע למקום שאין בו חניה. וגם אתה תפסיק לצאת לבלות, כי לא תרצה להזיז את הרכב עד שמצאת כבר חניה.

בקיצור, זה חרא. נכון. מצד אחד אין מספיק חניה בעיר ולכן לא כדאי להזיז את הרכב יותר מדי ומצד שני התחבורה הציבורית לא יעילה מספיק (למה לעזאזל האוטובוסים לעולם לא מגיעים בזמן, או לא תדירים מספיק או שבכלל לא קיים קו שמגיע למקום אליו אתה צריך להגיע ואתה נאלץ להשתמש בשני אוטובוסים??), וממילא די יקרה.

ובכל זאת, כמו אופטימי טוב, או אדיוט טוב, שזה היינו-הך כמובן (ע"ע "סוג של אושר"), אני יכול למצוא בזה גם משהו טוב. תארו לכם שכל יום אתם זוכים בלוטו. או שבכל יום אתם הולכים ברחוב ומישהי/ו ממש שווה מתחיל איתכם. מן הרגשה כזו קטנה של אושר, של שמחה, של "איזה כיף, אני כל-כך בר-מזל!". כך בתל-אביב, כל יום מחדש, יש את ההזדמנות להרגיש זאת. אחרי סיבוב ראשון בחיפוש אחרי חניה, או סיבוב שני או שלישי או רביעי, אתה מוצא אותה, החניה שלך, החניה שחיפשת, החניה שתאפשר לך להעמיד את הרכב למשך הלילה ולעלות הביתה כדי לנוח ולהרגע. והרגע הזה, בו אתה רואה רכב יוצא מחניה ומבין שזו החניה שלך, ומחנה את הרכב, זהו הרגע הקטן של האושר בסוף כל יום עבודה, שמזכיר לך שדברים טובים עוד יכולים לקרות לך, לא משנה כמה חרא אכלת במהלך היום.

מהיום ועד לטיסה לאמסטרדם יש לי דירת שלושה חדרים, בצפון מרכז העיר, עם קורנפלקס וחלב ושתי ציפורים, שצריך לדאוג שלא ימותו.

באמסטרדם כבר סגרנו על דירה, שמתאימה לשבעה אנשים (לעזאזל, יוצא שאנחנו נוסעים בהמונינו לנופש הזה. או שיהיה פרוע, או שיהיה גרוע. טוב נו, גרוע לא יכול להיות, כנראה שיהיה טוב מאוד). מעט רחוקה מהמרכז, אבל אחרי כמה פעמים שביקרתי בעיר, אני לא חושב שיזיק לשנות קצת את אופי החופשה.

אני מאמין ומרגיש שדברים טובים הולכים לקרות ונתקבל לאחרונה בהרבה מקריות מאוד לא מקרית. לא חושב שדברים קורים סתם ובסופו של יום התוצאות של התקריות יהיו מוצלחות לגבי. אופטימי? אופטימי. אדיוטי? אדיוטי. אבל אין מה לעשות, זו דרך החשיבה הזו שעוזרת לי לעבור את דרכי בחיים באופן מוצלח יותר.