ימים טרופים ומטורפים. השעות חולפות מהר. הרבה עבודה, מעט זמן פנוי. זה בסדר ככה אחרי כמה ימים שהיה רגוע. אבל מעט זמן לכתוב זה קצת מבאס. לא שהייתי כותב משהו מיוחד. אבל הייתי כותב משהו. אבל גם לכתוב משהו זה מספיק.

השארנו את הילד אצל סבתא וסבא אתמול בערב. כי הוא רצה להשאר. אז נשאר. וחזרנו הביתה וחשבנו שנצא לעשות משהו, אבל בסוף סתם נשארנו מול הטלוויזיה, אכלנו אבטיח וצפינו ברצף בכמה פרקים של the killing, העונה החדשה. וכל הזמן הזה הרגשנו שמשהו חסר לנו בבית. לפעמים מפתיע עד כמה קשה בלעדיו, כמה מוזר זה שהוא לא נמצא בבית, אפילו אם זה רק אצל סבתא וסבא, אפילו אם רק לכמה שעות. באיזשהו שלב התקשרו הסבא והסבתא ואמרו שהוא רוצה הביתה. שמחנו והוא הוחזר הביתה, וגם הוא שמח מאוד ואמר שהתגעגע. אמרתי שגם אני והתחבקנו. אחרי כן הוא הלך לישון והתחבקנו והתנשקנו עוד קצת, כי נשיקות וחיבוקים זה הדבר הכי נעים שיש.

בעוד עשר דקות תתחיל ישיבה "חשובה". עוד ישיבה "דחופה וחשובה". כל הישיבות האלה נורא "חשובות" ותמיד נורא "דחופות". יש ישיבות דחופות כאלה שהיו כל כך דחופות שנדחו בכל פעם שהגיע מועדן, לפעמים נדחו ביותר משבוע או שבועיים. כל כך חשובות הישיבות האלה.

פתרונות אין. יש רק הסדרים זמניים. למה? כי הכל זמני, אז למה שפתרונות יהיו שונים?

כתיבה אסוציאטיבית זה הרבה יותר מסובך ממה שזה נשמע. לך תכתוב כל מה שעולה בדעתך בלי סינון ובלי תכנון. כמעט בלתי אפשר. לכן צריך להתאמן.

ובדיוק עכשיו התחיל השיר father and son של קט סטיבנס. זה שיר נהדר. תהנו מהמשך השבוע. ימי שלישי זה נהדר.

סוף השבוע מתקרב במהירות ואני עסוק בלהעביר את הדקות האחרונות בעבודה בנעימים. מה שלא דחוף יידחה לשבוע הבא. מה שדחוף כבר בוצע (ונקווה שלא ייכנס פתאום משהו דחוף חדש).

אין לי משהו חכם או מעניין לומר או לכתוב. המצרים עושים דברים חשובים, הישראלים כמו מתוך הרגל ילכו כצאן למשבר כלכלי-חברתי-בטחוני-מה-שלא-יהיה. וזה בסדר, כי אתה יכול להוציא את העבד ממצרים אבל לא את העבדות מהעברי, או משהו כזה.

ובאותו הקשר, או שלא ממש, וגם אם ראיתי אותו כבר לפני די הרבה זמן כנראה, ג'אנגו אנצ'יינד של טרנטינו פשוט סרט טוב, לא משנה מה יגידו, הוא במאי מצוין שעושה כמעט כל הזמן סרטים מצויינים. עכשיו נשאר לראות את החדש של דני בויל, שבטח גם טוב מאוד, כי גם הוא, למרות כל המשמיצים, עושה בעיקר סרטים טובים מאוד (אפילו את החוף אני מוכן לראות שוב, כי אין כמו סצינת הסקס בים, בלילה, כשהפלנקטון זוהר, כדי להזכיר לי את הפלנקטון הזוהר בחוף הים הנהדר בקו-פנגאן... איפשהו פה בבלוג יש פוסט על זה).

וללא קשר בכלל. מתישהו אני אקרא אחורנית את הדברים שכתבתי כאן. אני אתחיל בהתחלה ואמשיך ואתקדם. בטח אשנא 90% ממה שכתוב. אם כי נכתב רע ואם כי כתב אותם מטומטם. בטח גם את הפוסט הזה אקרא ואחשוב כמה דביל הייתי שכתבתי אותו. 

מזכיר לי שמדי פעם יש איזה מישהו שמדפדף אחורנית בבלוג שלי. רואים את זה בסטטיסטיקות שמישהו דפדף הרבה עמודים בבלוג בטווח של שעה ככה. ואני חושב לעצמי האם הוא באמת קורא את הפוסטים, או לפחות את חלקם, או סתם מדפדף אחורה בתקווה למצוא משהו שהוא מחפש. אולי פורנו. אולי תמונה שלי. לא יודע מה. אולי זה מישהו שמכיר אותי ולא מגלה לי שהוא יודע על הבלוג הזה וקורא אותו מדי פעם. אולי. ובכלל מעניין לחשוב מה חושב מישהו שקורא את הבלוג הזה מההתלחה או מהאמצע. איזה חלק של האישיות שלי נחשף כאן ועד כמה יכול אדם כזה להכיר את מי שאני, אם בכלל. ואיזה מי אני הוא מכיר. למשל, בסרט על חיי על פי הבלוג הזה, מי היה מגלם אותי (מייקל סרה? ג'סי אייזנברג? מישהו אחר? כנראה מישהו אחר).

בקיצור, סופשבוע טוב לכולם, אני מעריך שלי יהיה טוב (בתכנון - סרט הערב, ים מחר, בריכה בשבת, כמה ארוחות משפחתיות וחזרה לעבודה).

נפלתי על הראש וקיבלתי מכה. כן, זה לא נורא, אבל עדיין מכה. ולך תסביר איך נפלת על הראש, וכמה מטופש זה היה. הרי לא מדובר בנפילה על הפרצוף, שזה כל אחד יכול לעשות. כדי ליפול על הראש צריך כשרון מיוחד. זה מחייב אותך לבצע היפוך שלם באוויר, היפוך כזה שלא יכול לקרות כשסתם מועדים או מחליקים על בננה. אולי בנפילה במדרגות זה אפשרי, אבל גם במקרה כזה זה לא פשוט. כדי ליפול על הראש אתה צריך להתאמץ. צריך לקפוץ גבוה באוויר ולנסות לבצע איזו סלטה או פליק-פלאק או איך שלא קוראים לזה. לנסות ולהכשל וליפול על הראש. אפשרות אחרת היא ליפול ממקום גבוה כמו סולם, חלון או כדור פורח. אבל לך תמצא כדורים פורחים, כבר בקושי עושים כאלה, ובכל מקרה נפילה ממקום גבוה תמיד מסכנת במוות או פציעה בלתי הפיכה, וסך הכל רצית ליפול על הראש, מכה קטנה, לא משהו רציני. 

ככל שהקיץ הולך ומתחמם, כך הולך ועולה החשק לחופש. כשהקיץ יהיה בשיאו, הכוח לעבוד יהיה בשפל והחרמנות תגעש. זהו מחזור השנה. כך זה כל שנה. הקיץ כובש כל חלקה של צניעות ואיפוק, והשערוריות הצפויות ישתוללו עד בוא הסתיו, שירגיע את הרוחות עם רוחותיו.

ד' התקשר אלי אתמול נסער, "קראת על הסוחר סמים הישראלי שנעצר בגואה?".

"ראיתי את הכותרת לא היה לי זמן להכנס לכתבה, מה איתו?".

"זה זה שקנינו ממנו בגואה!".

"למה כי יש לו חזות מזרחית והוא סוחר סמים בגואה? אתה יודע כמה כאלה יש?"

"זה הוא, זה הוא".

"יניב? אטאללה?".

"כן".

"וואלה, קטע".

אחרי זה סיימנו את השיחה ונכנסתי לכתבה, ובאמת זה הוא. לא שהכרנו אותו ממש. סתם ישבנו איתו אז במסעדה שלו, הוא נתן לנו לעשות כמה ראשים וד' התמוטט על השולחן. היה משעשע. קנינו ממנו גם MDMA והייתה חווייה בלתי נשכחת. חשבתי על זה קצת, על איך עברו מאז חמש שנים ואיפה הייתי אז ואיפה אני היום. ואז חשבתי על אטאללה, איפה היה אז ואיפה הוא היום, ואיך זה מוזר שבנאדם סוחר סמים כל כך הרבה שנים ובטח עשה כבר המון כסף אבל בכל זאת המשיך לסחור סמים במסעדה הקטנה שלו באנג'ונה. חשבתי על זה שאולי הוא ברח עם הכסף וחי עכשיו כמו מלך איפשהו, כמו שכל סוחרי הסמים בסרטים חולמים לעשות. אבל לא נראה לי שזה נכון. נראה לי שהוא היה סוחר סמים באנג'ונה כי זה היה החלום שלו, להיות סוחר סמים באנג'ונה. הוא לא חלם להיות מיליונר ולא לחיות על איזה אי בקאריביים כמו מלך. רק רצה להמשיך לעסוק במה שהוא אוהב, לעשן באנגים במסעדה ולבלות עם הישראלים שמגיעים לגואה. רוב הסיכויים שמישהו חיסל אותו או משהו כזה, או שנהיה מסוכן מדי להמשיך במקצוע אז הוא הוריד פרופיל ועבר לגור באיזה כפר נידח עם מספיק כסף לסמים לכל החיים.

אז חלפו חמש שנים, ואני חשבתי על איפה אני הייתי ואיפה הוא היה, ואיפה כל אחד מאיתנו היום. ונראה לי שבאיזשהו מקום אנחנו דומים, כי כל אחד מאיתנו חי את החלום שלו. ואולי לעתים רחוקות, הוא חולם לגור בתל אביב, לעבוד במשרה קבועה ומסודרת, עם משפחה קטנה, חמה והמון אהבה. ואולי לעתים רחוקות אני חולם לחיות בגואה...