פתאום כולם מאמינים באלוהים. ככה זה לפחות מרגיש.

פתאום כולם מעלים תפילות לפייסבוק ואומרים "בעזרת השם" ו"ברוך השם" בטלוויזיה וברדיו.

זה המשך ישיר של אותו טרנד "התחזקות" שאני שם לב אליו בשנים האחרונות, ושגורם לאנשים שבכלל לא חשבת שהם כאלה להניח תפילין, לעשות קידוש בשישי (בלי לוותר כמובן על שירת "מלאכי השלום" שהיא, כך אני מבין, אחת המצוות המרכזיות בתורה), לעלות לקברי צדיקים מדי פעם ולבצע עוד כל מיני מנהגים שונים ומשונים שלרוב מלווים בתפילות כאלה ואחרות בארמית או עברית וכוללות הודיה לשם יתברך. כי מה הבעיה עם קצת מסורת? מה יש? אתה מתבייש בהיסטוריה של העם שלך? אתה לא יהודי? סך הכל שומרים על השלהבת, ואם תנסה ותבוא מתישהו לרב שלי (שהוא לא ממש רב, הוא אחלה בנאדם ואחד האנשים הכי חכמים שאני מכיר, אם לא החכם שבהם) תראה כמה דברים יפים יש ביהדות. תעשה שבת ותגלה כמה זה נפלא. אין בזה שום דבר רע.

אז זהו, שאני חושד שיש בזה משהו רע. כבר תקופה ארוכה שאני חושד בכך ופתאום נפלה עלי ההבנה מדוע.

הנושא של אמונה בכוח עליון, נשגב, שהכל נעשה בדברו ובלעדיו אין דבר, היא הבעיה המרכזית בכל העניין. כי אם יש משהו נשגב מהאדם, הטבע וכל השאר, הרי שהאדם, הטבע וכל השאר צריכים ויכולים לשגת מפני משהו שחשוב מהם. אם אלוהים חשוב מהם, אז בטח גם מצוותיו חשובות מהם. אם מצוותיו חשובות מהם, אז בטח יש גם דברים נוספים חשובים מהם. בטח יש היררכיות גם ביניהם והאדם נשגב מהבהמה. והגבר נשגב מהאישה. והיהודי נשגב מהגוי. והסטרייט מההומו. והלבן מהשחור. ואין לזה סוף.

ויגידו לי - אבל אנחנו בכלל לא מאמינים, זה רק עניין של מסורת. אז זהו, שלא. הוויה קובעת את התודעה. זו האמת. אי אפשר לומר תפילות כל שישי או כל יום, לנשק מזוזות, לרכוש קמיעות, להדליק נרות ולומר ברוך השם ובעזרת השם, מבלי שמשהו מכל זה יחלחל לתודעה. מה שקורה בימים אלה מוכיח את זה.

והבעיה הזו עם אלוהים היא לא רק בישראל עם היהודים שבה, אלא כמובן כלל עולמית, עם כל הדתות ששמות אל על טבעי, במובן שהוא מעל לטבע ולאדם, במובן שהוא ומצוותיו (המגוכחות ברובן) חשוב מהכל. וגם אם בסוף תטענו שזו בכלל לא היהדות, וביהדות חיי האדם מקודשים, אז אומר שאולי זה נכון אבל בפועל זה לא מתבצע ולא נתפס כך, וייתכן שזה לא נתפס כך משום שקדושת האדם נובעת מאלוהים שקדוש ממנו וחשוב ממנו, ולא מעצם היותו אדם.

הדתות עשו את שלהן וכיום הן רק מפריעות לאנושות להתקדם הלאה. הגיעה העת לנטוש את אלוהים ולחזור לאדם ולטבע. אולי אז נוכל להתחיל לחיות בשביל עצמנו.

החופש הגדול כבר כאן לחלק מהתלמידים (והמורים) ובקרוב יהיה כאן לכולם, וזה גורם לי להרהר, כי כמובן החופש הגדול לא כאן בשבילי. למעשה, אפילו חופש קטן אין. אפילו לא קטנטן. חבל, באמת, הרי מכל הסיבות שהמורים והתלמידים צריכים חופש גדול, גם יתר האוכלוסיה צריכה חופש גדול. איזו חופשה מרוכזת כזו בחודשי הקיץ הלוהטים. לא אומר חודש, אבל שבועיים זה יהיה נהדר. שבועיים שידוע בהם שכולם בחופש ואין טעם לעבוד. שבועיים שאפשר במהלכם לנצל את החופש של הילדים ולחוות חוויות שמשפחה צריכה לחוות. כי היום-יום, גם אם הוא בסדר, הוא עדיין בעיקר כל אחד לעצמו, עם עצמו, ומתראים הורים עם ילדים רק בערב או בבוקר לזמן קצר ודי שגרתי. אין ספק שחופשת קיץ מרוכזת תוכל לחזק את התא המשפחתי, לחבר בין הורים לילדים, לייצר חוויות טובות ולטעון אותנו באנרגיות שיספיקו עד החזרה לעבודה.

אבל לא על זה אני רציתי לכתוב, זה רק ככה דרך אגב. מה שרציתי לכתוב זה שחשבתי על החופשים הגדולים שהיו לי וניסיתי להזכר מה לעזאזל עשינו כל החופש הזה. והתשובה שיש לי היא שכנראה רוב הזמן מרחנו את הזמן ובזבזנו את הזמן, מבלי לתפוס בכלל עד כמה אנחנו מבזבזים ומפספסים הזדמנויות לעשות דברים משמעותיים יותר, חווייתיים יותר, שייצרו לנו זכרונות לשארית חיינו. יכולנו לראות מקומות חדשים, להתנסות בדברים שלא התנסנו לפני כן, להחליט שכל חופש לומדים משהו חדש - נגינה, שירה, ציור, שפה זרה - משהו, כל דבר. הרי ללכת לים ולבריכה ולבזבז את הזמן בבית מול הטלוויזיה, במזגן, עם משחקי מחשב או משחקים אחרים, זה אמנם נחמד, אבל זה לא משהו שאתה זוכר כעניין משמעותי, בעל ערך של ממש והשפעה על חייך הלאה. המעט שאני זוכר יותר טוב היום הם אותם מקרים בהם באמת עשינו משהו כמשפחה, משהו חריג, כמו טיסה לחו"ל, חופשה במקום חדש בארץ, איזושהי פעילות לא שגרתית. כי גם לחופש יש שגרה, והשגרה היא לא משהו לטפח יותר מדי, גם כשהיא טובה. את הבלתי שגרתי צריך לטפח, והאחריות היא של ההורים (עד גיל מסויים של הילדים) לטפח את זה. אחר כך האחריות עוברת לילדים/נערים, אבל בלי שתהיה להם היד המכוונת הזו בתחילת הדרך, למה שירצו לעשות משהו משמעותי יותר מסתם לבלות ולבזבז את הזמן?

ואני לא אומר שאסור לבזבז את הזמן. אני האחרון שיגיד שלא צריך לבלות שבועיים שלושה על חוף הים או שפת הבריכה. צריך. צריך גם לשחק במחשב וצריך לקרוא ספרים ולנוח וסתם לפטפט עם חברים. אבל בחודש שהוא חודשיים או כמעט חודשיים, ואפילו חודש אחד, אפשר לעשות גם את זה וגם עוד כל כך הרבה.

אז בעצם שתי קריאות מהפוסט הזה:

1. להנהיג חופשת קיץ מנדטורית לכל האזרחים במדינה - לא יקרה כלום לכלכלה, זה רק ישפר ויסייע לכולם.

2. לכל אלה שיש כבר חופשת קיץ - תעשו יותר, תשברו את השגרה של החופש, תצברו חוויות, תלמדו דברים חדשים, תיצרו לכם את הזכרונות שילכו איתכם הלאה. לא כל הזמן, אבל לפחות חלק מהזמן, תדאגו להיות בסיטואציה שאם תחשבו עליה תרגישו שהיא מספיק משמעותית כדי להזכר בה גם שתהיו בני שלושים וארבעים ושמונים.

העקרון האבולוציוני ברור – החזק שורד. כך, היצורים בעלי התכונות החזקות ביותר, המקנות להם יתרון על פני בני מינם ומינים אחרים, ממשיכים להתקיים ולהעביר את הגנים עם התכונות הללו לדור הבא וחוזר חלילה.

אם להתייחס לבני האדם, הרי שהאינטליגנציה, המודעות העצמית, הרגשות והיכולת להתגבר על היצר (אם תרצו, בשפתו של פרויד, הסופר אגו) הן שהקנו לבני אדם את היתרון הזה. יתר על כן, היכולות הללו גם אפשרו לבני האדם להתארגן בקבוצות, חברות, תרבויות, ולמעשה לכבוש את העולם.

יצורים אחרים שכבשו את העולם הם מיני החיידקים, וירוסים וחרקים. ללא ספק צורות חיים בסיסיות יותר, אבל למעשה מספיק להיות פשוט כל כך כדי לשרוד ולהמשיך את הגזע.

עם זאת, ברור לגמרי, שאותן צורות חיים פשוטות יחסית, חסרות מודעות, רגשות ויכולות קוגניטיביות, יפסידו בטווח הארוך. בטווח הארוך, כך אנחנו יודעים בזכות אותה אינטליגנציה ותכונות נוספות שסייעו לנו לשרוד כל השנים הללו, העולם הזה ייכחד ואתו כל מה שחי עליו. יש הרבה סיבות שעשויות להשמיד את כוכבת הלכת שלנו, מספיקה רק אחת כדי שזה יקרה. וזה יקרה. זה קרה בעבר בכל רחבי היקום ויקרה עוד פעמים רבות בהמשך.

על כן, המסקנה הברורה מהתנהלותם של בני האדם היא שבני האדם מטומטמים ולמעשה הפסיקו לקחת חלק באבולוציה, בניסיון להמשיך את קיומם. בני האדם ממשיכים להתעסק במלחמות, מאבקי אגו, דתות ושטויות אחרות, וזאת במקום לנצל את היתרון היחסי שלהם, את האינטליגנציה, הרגשות, המודעות העצמית והיכולת להתגבר על היצר, ולהתאחד כדי לפעול למען המטרות הברורות שעומדות בפני בני האדם, קרי, דחיית קצו של כדור הארץ ובד בבד ממציאת פתרונות להמשך קיומו של המין האנושי גם לאחר שבעולם הזה לא ניתן יהיה להתקיים.

המלחמות והדתות והמאבקים התרבותיים, גזעניים, כלכליים, השיגו את שלהם ומיצו את תפקידם באבולוציה האנושית. אי אפשר לזלזל בתפקיד של כל אלו באבולוציה. הם דחפו את בני האדם קדימה. סייעו בשיפורים הטכנולוגיים, בהמצאות, תגליות מדעיות, שכלול הפילוסופיה ושכלול היכולות של האנושות להתקיים ללא דאגות הישרדותיות של ממש (לפחות חלק מהחברות האנושיות אינן עסוקות בהישרדות כל חייהן, אינן עסוקות במציאת מזון, התגוננות מפני החום והקור, אינן עסוקות בלהימנע ממפגש עם חיות טרף וכיו"ב).

אבל זהו, הגענו למיצוי השלב הזה של ההתפתחות האנושית וככל שנקדים להבין זאת ולהנחיל זאת לכלל בני האדם בעולם, כך ייטב. זהו עוד יתרון שיש ליכולות האנושיות. בני אדם יכולים להבין וללמוד. ואם כך, הם יכולים בהחלט להבין וללמוד שטובת האנושות חשובה מטובת דת מסוימת, תרבות מסוימת, מדינה מסוימת, אדם מסוים.

יש לנו היכולת היום להתאחד ולחשוב על פתרונות שיאפשרו לכלל האנושות להתקיים בכבוד ומבלי לדאוג להישרדות יומיומית. יש לנו היכולת להתאחד במטרה למצוא פתרונות להארכת חייו של כדור הארץ. יש לנו היכולת להתאחד במטרה למצוא פתרונות להמשך קיומו של המין האנושי מחוץ לכדור הארץ. יש לנו היכולות האלו, זה בסך הכל השלב הבא והמתבקש באבולוציה האנושית. אבל האנושות, לצערי, בוחרת כל יום מחדש בדה-אבולוציה, ומוכיחה שהיתרון האמיתי הוא של הוירוסים, החיידקים והחרקים, שכל עוד איננו משנים את דרכנו, יישרדו הרבה אחרינו ואולי אפילו יצליחו להמשיך להתקיים מחוץ לכדור הארץ, כי אם אנחנו לא עושים את זה, ברור שהם כן.

מצד אחד, זה נכון שהחיים לא הולכים ונהיים קלים יותר ככל שהזמן עובר. זאת אומרת, מדי פעם יש געגוע לימים של פעם, להיות ילד חסר דאגות רציניות, חופשי לגמרי, או להיות אפילו חייל, שעם כל החרא שבצבא, סך הכל זה היה די קל להיות חייל, גם כן בלי יותר מדי דאגות. יש געגוע להיות סטודנט, כי גם אז היה נחמד סך הכל והיה הרבה זמן פנוי וחופשי ושעות על הדשא וחופשות ארוכות, בחו"ל ובארץ. 

אבל מצד שני, שוכחים בקלות שגם בזמנים ההם היו דאגות רציניות ותסכולים ועצבים ולחץ, והיו הלימודים ושעות ארוכות בבית הספר, וסופי שבוע בבסיס, וטרטורים, ומבחנים ועבודות שצריך להגיש במועד, ומועדי ב' שצריך להמנע מהם, וסך הכל לכל תקופה יש את הדאגות שלה. אז אם כבר מתגעגעים למשהו, זה ללהיות צעיר יותר. הרצון לקבל חזרה כמה שנים, לא משנה כמה. אפילו שנה אחת לקבל חזרה היה נחמד. כי ככל שמתבגרים התובנה הזו שזמן שחלף איננו חוזר עוד הופכת מוחשית יותר, היא חלק מהיום יום. 

לעזאזל, למה אני חושב ככה, למה אני מחשב כמה שנים עוד יש לי. מה לעזאזל אני רוצה כבר להספיק בשנים שנותרו. הרי אין לי שום שאיפה ספציפית מעבר ללהתקיים ולהיות כאן גם בעוד שלושים שנה, כשהבן שלי יהיה בגילי ואני אהיה כפול מגילי עכשיו. 

וחוץ מזה, מדי פעם מדהים אותי לגלות כמה מעט בעצם חייתי. מדהים איך תקופה של שש שנים בערך עם אהבתי, אם בני, מהווה 20% מהחיים שלי. זה נשמע המון - חמישית מחיי אנחנו ביחד - אבל מרגיש כל כך מעט, כאילו לא הספקנו בכלל להיות יחד, כאילו הזוגיות הזו טרייה כל כך. ועם זאת, מה שעברנו מוכיח אחרת - יש לנו ילד בן שנתיים וקצת, לפני כן עברנו הפלה אחת, לפני כן היינו זוג תקופה ארוכה. עברנו עבודות שונות, תקופה של אבטלה, חולי, בריאות, אושר וכאב. יכול להיות שכל זה היה בתקופה של שש שנים סך הכל? ולמה זה מרגיש כל כך מעט? ולמה כל השנים שקדמו מרגישות כאילו היו ארוכות כל כך. למה השלוש שנים של הצבא, למשל, מרגישות כמו השש שנים האחרונות?

כנראה שזה העניין הזה שככל שאתה מבוגר יותר הזמן עובר מהר יותר. זה גם הגיוני אם מתייחסים לכך שהכל יחסי. זאת אומרת, כשאתה ילד, למשל בן שנתיים, חיית סך הכל עשרים וארבעה חודשים. חודש אחד בשבילך זה כמו שנה בשביל מישהו בן עשרים וארבע. ובשביל בן ארבעים ושמונה, שנתיים חולפות כמו שנה של בן עשרים וארבע, שהיא כמו חודש עבור אותו בן שנתיים. וזה רק המתמטיקה ההגיונית. בפועל, זה נראה לי משהו שמרחש כמו סדרה הנדסית או משהו כזה (לא חזק במתמטיקה או מונחים מתמטיים), כשלבן ארבעים ושמונה, שמונה שנים חולפות כמו ארבע שנים לבן עשרים וארבע, שחולפות כמו חודש עבור בן השנתיים.

בקיצור, ככל שמתבגרים הימים חולפים מהר יותר, ולפני ששמים לב שנים חולפות במהירות, ואפילו אם הספקת לעשות הרבה נדמה לך שלא עשית כלום, וחוסר הסיפוק עלול להתגבר. זאת אומרת, אם אתה בנאדם עם שאיפות לעשות כל מיני דברים, חוסר הסיפוק עלול להתגבר. אז מצד אחד מזל שאין לי יותר מדי שאיפות מרחיקות לכת להספיק לעשות דברים מעבר ללהתקיים, אבל מצד שני, יש את התחושה הזו כל הזמן, שבכל זאת צריך לעשות דברים, התחושה המעיקה מדי פעם שאסור להסתפק בפשוט לחיות, כאילו פשוט לחיות זה סתמי מדי, כי הרי כולם חיים אז מה הגליק הגדול בזה. 

הם לגמרי נכונים. לחלוטין. הם בגיל הנכון, עם המראה הנכון, עם הבגדים הנכונים והרכב הנכון. הם גרים בדירה נכונה, בשכונה נכונה, מהאלה החדשות שצצו בכל מיני פאתי ערים ופרברים, וגרים שם אנשים נכונים בדיוק כמותם. הם בחרו במקצוע נכון, שיווק, פרסום, מנהל עסקים (אין מקצוע כזה באמת, אבל לא משנה), ועובדים בחברה נכונה בתפקידים נכונים, שהם לא לגמרי יודעים לעשות אבל עושים את הרעש הנכון לאוזני האנשים הנכונים ומתחנפים למנהלים הנכונים בדרך הנכונה כדי להתקדם הלאה לתפקיד הנכון הבא. הם התחתנו בגיל הנכון, עם בני זוג נכונים, דומים להם בדיוק, ועשו אירוע גדול אבל לא מדי, בדיוק נכון, בדיוק כמו שכולם עושים, ואחר כך חזרו הביתה לספור את הצ'קים כדי לוודא שהסכומים שקיבלו נכונים ולסמן את האורחים שנתנו סכום לא נכון. אם כיסו את ההוצאות של ההפקה בטח עשו סקס בצורה הנכונה בדיוק, במשך זמן נכון, וגמרו כמו שנכון לגמור. אם לא כיסו את ההוצאות בטח האשימו את הצד השני שלא חישב נכון את העלויות. אחר כך הם שכחו מזה, כי זה מה שנכון לעשות, אבל רק כלפי חוץ, כלפי פנים הם זוכרים ונוטרים, כמו שנכון. כעבור משך זמן של שנה בערך, כמו שנכון לעשות, נולד להם ילד ראשון והם קנו את כל הפריטים הנכונים שנחוצים ולא נחוצים בשביל הילד. ואחרי שחולף מספיק זמן, כלומר משך הזמן הנכון, הם עושים את השני ואחר כך את השלישי, כי שלוש זה המספר הנכון, וכי לכולם בשכונה יש ככה ולא רוצים להיות חריגים אחרי שכל כך הרבה מאמץ הושקע בלהיות נכונים ומילא הם, אבל הילדים, איך הם ירגישו אם יהיו שונים ולא נכונים, כמו כולם בגן, ביסודי, בתיכון, בצבא, בטיול שאחרי, במכללה (לאוניברסיטה כבר לא נכון ללכת). הם נכונים לגמרי, הם אהודים על ידי חבריהם הנכונים, על ידי בני משפחתם המורחבת (לפחות אלה שנכון לשמור איתם על קשר) ולא שוגים לעולם (לא נכון להודות בשגיאות), ואני רואה אותם ברחוב כשהם קופצים לסיבוב קניות בחנויות הנכונות, לקפה בבית הקפה נכון, לארוחה במסעדה נכונה, לבירה בפאב נכון, שבשכונה הלא-כל-כך נכונה שאני גר בה, שכונה ישנה מדי ויקרה מדי, עם בניינים מתפוררים ודירות קטנות מדי (איך אפשר בלי מחסן וממ"ד ומאסטר בדרום ושירותי אורחים? אתה לא חי נכון, בחיי), ובכלל לא נכון לגור בלב העיר, כשאין חניה (בגלל כל הנכונים שרק באים לקניות, לקפה, למסעדה, לפאב) ויקר מדי ואין את הנוחות של השכונה החדשה והנכונה ואל תחשוב על עצמך תחשוב על הילדים (מה, יש לך רק אחד? הגיע הזמן למהר עם השני והשלישי) איך אפשר לגדל כאן ילדים? ואני רואה אותם באזור התעשייה שאני עובד בו, ופוגש אותם במהלך העבודה וגם סתם ככה במקרה כי הם משפחה או חברים של חברים או סתם מכרים, והם מחייכים את החיוכים הנכונים שלהם, ואומרים את המשפטים הנכונים שלהם עם הסאבטקסט השקוף מדי - אתה לא נכון, אתה לא חי נכון, אתה כשלון. ואני עונה להם את המשפטים הלא נכונים, עם הטון הלא נכון, והמבע הלא נכון, עם הסאבטקסט הלא נכון (אבל לעתים נסתר מדי, לפחות לעיניהם של אנשים נכונים כל כך, שממילא עיוורים לכל דבר שאינו נכון וכל דבר שאינו הם, כי הכי נכון להתרכז רק בעצמך).