לא לעתים קרובות ניתנת לבני אדם ההזדמנות לראות ולחוות את תהליך הפיכת מדינתם ממדינה דמוקרטית למדינה פונדמנטליסטית נבערת. על כן אני מודה לשרי הממשלה שנותנים לי את ההזדמנות לחיות את ההיסטוריה של סוף המדינה, כשהם מצעידים בבטחה, צעד אחר צעד, את כולנו אל עבר פי התהום של דיקטטורה פונדמנטליסית מטורפת וטיפשה.

תודה לכם, שרים יקרים, על הזלזול במסורת היהודית והציונית, על ההתעלמות הבוטה מערכי הדמוקרטיה, מהרעיונות שבאו לידי ביטוי במגילת העצמאות ובבסיסם זכויות האדם והפרט, מעקרון השוויון והחירות שהיא מיסודותיה של הדמוקרטיה.

כמה אוויל צריך להיות שר על מנת לאשר חוק שיחול רק על כל מי שאינו יהודי? כמה חוקתי וצודק יכול להיות חוק כזה? ובכלל, עד כמה הגיוני לייצר חוק כזה כשהשאלה מיהו יהודי פתוחה עדיין?

כמה אטום צריך להיות כדי לחייב בני אדם להצהיר נאמנות לדת שאינה דתם? כמה קרוב לאינקוויזיטור ליברמן אביגדור שיזם את החוק?

ויודעים מה, גם אם ירצו להחיל את החוק על יהודים שמבקשים להתאזרח במדינה אני נגד. כי מהי אותה יהדות? היהדות הקונסרבטיבית? הרפורמית? האורתודוקסית? האשכנזית או הספרדית? ואם כבר יודעים אנו מהי היהדות, מה משמעות השילוב הזה של יהודית עם דמוקרטית? איך יכול אדם להצהיר נאמנות לדבר שאינו מבין? הלא מובן מאליו שההצהרה הזו ממילא ריקה מתוכן? הלא מובן מאליו שבכל מקרה הצהרות כאלה, כמו ה"אני נשבע" או "אני מצהיר" (עבור הדתיים) שבטקסי ההשבעה של צה"ל, הן סתמיות, סמליות ותו לא? וכי מה יקרה לאחר ההצהרה הזו? יעצרו אנשים כיוון שהפרו הצהרתם? האם יש להצהרות מטופשות כאלה איזושהי משמעות אופרטיבית?

הרי הכל רק סמל, ובמקרה הזה סמל לטמטום ולאטימות. סמל לכך שאין לנו, כמדינה, או יותר נכון לממשלה שמנהלת את המדינה, כל רצון להיות סבלניים כלפי בני דתות אחרות, או כל רצון לשתף אותם באמת ובתמים במדינה הזו. אין למדינה כל רצון באזרחים בני דתות אחרות, אלא אם ימירו את דתם, אפילו אם רק באופן סמלי. אפילו אם לא ממש באמצעות המרת דת, אלא רק כהצהרה, כי לחייב בני אדם להמיר את דתם זו דרישה דומה מדי לדרישות האינקוויזיציה וכל הצוררים האחרים של העם היהודי. ואילו אנו לא יכולים להיות כשאר הצוררים, אנו נהיה צוררים נאורים, צוררים שדורשים הצהרות ולא מעשים, צוררים חביבים עם זקן וכיפה או מבטא רוסי ושם כמו איווט.

תודה לכם שרים אהובים, אני ממתין בקוצר רוח לצעד הבא שלכם בדרך לאבדון.

אזרח שלשמחתו כבר לא צריך להצהיר דבר, כי הוא נולד לאם יהודיה במדינת ישראל וכבר הוכיח את נאמנותו למדינה מעבר לכל ספק סביר.

ראש השנה העברי מתקרב. מה שאומר שעוד שנה עברית הסתיימה ושנה עברית חדשה מתחילה. מה שאומר ששוב מתחילים הסיכומים של השנה האחרונה. אנחנו מסתכלים אחורה על מה שהיה ומרוצים יותר או פחות ממה שהיה. העיתונים מסקרים את השנה החולפת ומסכמים אותה בכל מיני דירוגים. מדרגים את השירים, האנשים, הסרטים ותכניות הטלוויזיה שעשו את השנה החולפת. כאילו די בכך כדי לסכם שנה, עשור או מאה.

אנחנו, האנשים הקטנים, נסכם את השנה שהיתה לנו באופן אישי. הצלחות, כשלונות, שמחות ויגונות. כל אחד מאיתנו עסוק בענייניו הקטנים-גדולים, משתדל לא להציץ החוצה על מנת שלא להפגע, על מנת שלא להרגיש שכל הדברים הטובים שקרו לו במהלך השנה לא משנים כלום מהתמונה הגדולה. כי התמונה הגדולה, היא כזו שמתכנתים אותנו לא להתבונן בה יותר מדי, ואם כבר מתבוננים, הרי שאסור לגעת, אסור להוסיף קווים, לשנות צבעים. כי מה כבר האנשים הקטנים מבינים. הולכים כמו עדר, כותבים טוקבקים ומרגישים שבכך עשו את שלהם.

ההרגשה היא שאנחנו עושים מעט מדי למען שינוי הדברים שמפריעים לנו לחיות כפי שאנחנו רוצים. אם אנחנו ממש פעילים אולי נלך להפגנה, אולי נכתוב כמה מכתבים ונחתום על עצומה. אולי אפילו נבקר באיזה אוהל מחאה ליד הכנסת או בית ראש הממשלה. אבל זהו, לא יותר מזה. כי מה לעשות, כבר הצליחו לתכנת אותנו בדיוק כמו שהם רוצים, בדיוק כמו שנוח להם. אנחנו נצפה בטלוויזיה, נקרא כמה ספרים, נשמע איזה שיר טוב ברדיו, נשתה בירה עם חברים ונלך לישון. נרוויח מעט מדי, נעבוד קשה מדי, הילדים שלנו יקבלו חינוך ירוד מדי, הרחובות שלנו יהיו מלוכלכים מדי והתחבורה בעייתית מדי. נמשיך למות ממלחמות ולרצוח אחד את השני בגלל סיגריה או מבט שלא במקומו. אבל נעקוב אחרי הכוכב הנולד הבא, נשלח SMSים לכל הריאליטי המטומטמים ונצביע בבחירות, כאילו משהו מהדברים האלה באמת משפיע או משנה.

אנחנו נתרגז מהאח הגדול, ונצפה בו בלי הפסקה, ונגיד שזה טוב ונגיד שזה רע, ולא נבין שאנחנו כבר שם, אנחנו בספר של אורוול, אנחנו במטריקס, אנחנו חיים באיזו אשליה שלא משנה מה נעשה אין לנו יכולת לשנות את הסביבה שלנו. וזה לא שאנחנו כל כך מרוצים מכל מה שקורה, ממש לא. אנחנו כועסים, ומתעצבנים, ושונאים וקשה לנו עם חוסר הצדק וחוסר השוויון וחוסר הכבוד ששורר בין בני האדם, אבל לא ננקוף אצבע, כי כבר שוכנענו לגמרי שגם זה לא משנה. לא משנה למי נצביע בבחירות, לא משנה אם נפגין בככר, לא משנה אם נחתום על עצומות ולא משנה שום דבר.

ואני אומר, למה לעזאזל שלא ניתן יהיה לשנות? מה קרה לרוח המהפכנית? מתי בדיוק החלטנו שזה לא שווה להלחם עבור אמונות? מתי בדיוק איבדנו את האמונות והעקרונות והאידיאלים שהיה שווה להלחם למענם? או שלא בדיוק אבדנו אותם, סתם הנחנו אותם בצד לטובת עוד שיר ברדיו, עוד בדיחה לא מזיקה בתוכנית פסבדו-סאטירית בטלוויזיה, עוד נענוע ראש מול החדשות המזעזעות שמועברות בצורה כל כך נעימה על ידי מגישה סקסית.

אז כמובן שאני גם אחד מאיתנו. גם אני לא יוצא להלחם. גם אני קם בבוקר, נוסע לעבודה דרך הפקקים, משתכר מעט מדי ומשלם כמעט את כל המשכורת לבעל דירה ולמדינה. גם אני מתוסכל מזה שלילד שלי יהיה קשה כמו שלי קשה, ומתקשה לענות על השאלה היכן בארץ הזאת הכי פחות רע לגדל אותו והאם אהיה מסוגל כלכלית לעשות זאת. גם אני קורא ספרים, וצופה בטלוויזיה מטומטמת, ושומע מוסיקה שמשכיחה את הכעס במקום ללבות אותו ולהוציא אותנו לרחובות. גם אני כותב במקום לעשות. אבל אולי אם אכתוב יותר תהפוך הכתיבה לעשייה.

אז אתחיל לכתוב יותר, ויותר בזעם, ויותר בכנות על מה שקורה כאן, על התמונה הגדולה ואיך לדעתי צריך לשנות אותה. אולי זה לא הרבה, אבל זה משהו. ובין לבין, אכתוב גם על התמונה הקטנה, כי התמונה הקטנה שלי, של המשפחה שלי הקטנה והאהובה, היא בסופו של דבר הסיבה להתייחס בכלל לתמונה הגדולה ובלעדיה שתישרף התמונה הגדולה ותתאדה אל החלל.

אני שוכב על הספה הקרועה בסלון וקורא סיפור שכותרתו "אילן", שמספר על איזה אחד, אילן, שחברה שלו גומרת בקולניות וצועקת את שמו "אילן", אבל זה גם שמם של כל החברים הקודמים שהיו לה, אז לך תדע לאיזה אילן היא מתכוונת. הזוג הזה גר בבניין ששייך לאיזה אחד, אילן, שקיבל את הבניין בוורמייזה בירושה. גם איתו היא מזדיינת, החברה של אילן, וגם איתו היא צועקת "אילן".

ואני לא מספר את זה מכיוון שמדובר בכזה סיפור נהדר. כלומר, זה סיפור טוב והכל (בכלל, הסיפורים של קרת טובים, יש יותר, יש פחות ויש כמה ממש מעולים ויש כמה שאני יודע שאני כתבתי סיפורים טובים מהם), אבל לא זו הסיבה שאני מספר על כך. הסיבה היא שאני השכן של אילן.

כבר ארבע שנים שאני השכן של אילן, ויש לי הוכחות:

1. אני גר ממש קרוב לוורמייזה פינת יהושע בן נון.

2. לשכן בבניין ליד, זה שקרוב יותר לוורמייזה, קוראים אילן.

3. כשאילן מזדיין עם חברה שלו, היא צועקת וגונחת כך שאפשר לשמוע אותה בכל הבניינים הסמוכים.

4. בהנחה שקרת גר בסביבה (וזו הרי הסיבה שיוצא לראות אותו משוטט ברחוב), נניח בוורמייזה קרוב ליהושע בן נון, בטוח שהוא שומע גם.

5. למרות שהיא לא צועקת "אילן" כשהיא גומרת, היא צועקת "אילן" הרבה מאוד פעמים כשהיא מחוץ לבניין שלהם. לפעמים סתם כדי להגיד לו "I love you" כשהיא הולכת לאנשהו, ולפעמים כדי שיפתח לה את הדלת של האינטרקום.

6. סופרים מקבלים השראה מכל מיני דברים, גם דברים שמתרחשים בסביבתם הקרובה.

בקיצור, לספר סיפור על אילן, שחברה שלו גומרת בקול, והם גרים בוורמייזה, זה לספר על השכן שלי.

היו שם עוד כל מיני סיפורים שמרגישים כאילו הם חלק מהשכונה שלנו, כשגיבור אחד הולך מביתו דרך רחוב שטנד, לבן יהודה ולים. אחר הולך לגן מאיר... אחרים יושבים בבתי קפה... אחרים סתם תקועים בפקק בעיר. וזה נחמד להרגיש שהסיפורים האלה קורים ממש לידך, כי אולי, מתישהו, סיפור כזה גם יקרה לך, ואולי כבר קרה והוא פשוט טרם סופר.