חשבתי על היום הזה הרבה זמן.
אני מודה.
לחזור למקום שממנו באתי ואליו אני תמיד אתגעגע כנראה.
זה לא מובן מאליו שכול הדברים הנפלאים נכתבו כאן בדפי הבלוג והשאירו
חותם בעולם. בין אם אני מודעת לזה ובין אם אני כן.
העברתי כאן המון שנים, ופתאום להיכנס "הביתה" ולגלות שהבית
הושכר לדיירים חדשים, והחדרים כבר לא נראים אותו הדבר. התמונות שהיו תלויות על הקיר
כבר לא שם. האנשים שהיו "גרים" פה כבר מזמן פרשו כנפיים והתעופפו
למחוזות אחרים. כולל אותי, אבל הנה אני.
עומדת בפתח הבית ומפחדת להיכנס יותר מהצצה קטנה.
מוזר כאן, אני מודה. זה לא כמו שזכרתי את המקום בגיל 16.
אבל משהו עדיין מרגיש לי נעים, משהו עדיין מרגיש לי חמים. הלוגו המוכר
והאהוב של האתר. העיצוב הרגיל שהתחלף כמה פעמים בתקופה שאני הייתי כאן.
הרצון שלי לחזור אל המקלדת ולהקיש בלהט את כול מה שעובר בראשי, לשתף
אנשים בחיי הפרטיים. לצחוק ולבכות ביחד עם אנשים שמעולם לא פגשתי (או שכן?). להיזכר בדברים ולפלוט אותם החוצה, לחכות לתובות של אנשים מוכרים שאני יודעת שקוראים כול מילה שאני כותבת ושותים את המשפטים שלי כמו לימונה קרה ביום חם.
כאן הכול התחיל.
סיפור האהבה שלי עם המקלדת.
הרצון להיות כתבת שירד לטמיון באותה מהירות שעלה לאוויר.
והנה אני כאן, נכנסת אל המקום הנטוש בעולם ומנקה את האבק. אין לי מושג
למה אני עושה את זה, אבל משהו מרגיש לי נכון.
בכול מקרה, הרבה זמן לא הייתי כאן, הרבה זמן עבר מאז שהייתי בת 16,
גרה בבית הוריי, חסרת מעצורים וחסר יחסים שבינו לבינה.
הכול השתנה, ועם זאת דברים נשארו גם אותו הדבר.
ובכול
מקרה, הייתי, גם כאן.
בתאל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: