אז החזרה לישרא הביאה איתה אינספור טלטלות רגשיות וחיפושים אחרי
"אני" הישנה.
זה התחיל בתוצאות הזויות בגוגל, כשגיליתי להפתעתי שכול פורום שהייתי
פעילה בו כבר נסגר מזמן. והמילה "פורום" עצמה כבר ירדה אל הקבר ולא
קיימת בשנת 2017.
אני לא רוצה לדכא את החיים, אבל בהתחשב בעובדה שזה היה אחד הדברים
האהובים עלי אי פעם, אני די בטוחה שזה איפשהו מציק לי.
איפשהו הייתי קיימת בפורום מקפליי בתפוז, היה לי שם פאן-פיק ממש חזק,
מתברר. לא זכרתי את העובדה שהיו לי אינספור קוראים והדבר נהפך לסנקציה חזקה.
אני יודעת שהנימה של הפוסט הזה נראית קצת מדכאת, אבל אני נשבעת שפה זה
מפסיק. לאור העובדה שאני מנסה להחזיק את עצמי אופטימית. הגעתי למסקנה שאני מפסיקה
לשקוע עמוק אל תוך הצד המדכא של חיי.
כי יש יותר מידי ממנו.
ובכול מקרה, לכול מי שרק התחיל לקרוא פה, אני קיימת כאן, בישרא, משנת
2005.
אני כרגע בת 26, זקנה, זקנה לעומת זו שהתחילה לכתוב כאן, אבל אני
מאושרת שיש לי את הזכות להמשיך את מה שהתחלתי.
אני לומדת בשנקר, תקשורת חזותית, מסלול איור, בשנה ב.
כרגע זה הסיוט של חיי, אבל לפחות אני עושה עם עצמי משהו. איכשהו בזמן
לימודים אני מרגישה שהעשייה שלי גדלה ואני מתפתחת, למרות שאני נוטה לקטר לכול
העולם על הבעיות שסובבות את המסגרת ה"כבדה" הזו.
אני אמנית.
אני מציירת. זה בעיקר מה שאני עושה. ולא הפסקתי לעשות לעולם.
שנקר קצת הוציאו לי את הרוח מהמפרשים מהמילה "מאייר". קצת
קשה לי להתחבר לכול מה שהולך שם, וכרגיל, אני מרגישה שאני העוף הזר בתמורה.
לאורך כול השנים, גם למי שקרא כאן יכול להעיד על כך. יש לי 2 נטיות
מאוד ברורות:
להיות עוף מוזר. בכול מסגרת שהיא.
להיות שנואה ע"י נשים.
קשה לי להסביר למה זה ככה, זה בערך כמו להסביר איך התסרוקת של דונאלד
טראמפ מצליחה לעמוד בצורה הזו על ראשו ועדיין הוא בטוח שהוא נכנס לרשימת האנשים
הכי "סקסיים" בתחרות מומצאת כלשהי בראש שלו.
בכול מקרה, אם חשבתי שאני כישרונית, ויש בי עילוי מסוים למשהו. בתוך
שנקר אני מצליחה למצוא את עצמי עושה דברים מוזרים, להתמרד נגד הזרם, ולהצליח לעצבן
אינסוף מרצים, עד לקבלת הציון הכי נמוך בכיתה 60. אך עובר.
עוד נטייה מעצבנת שלי. מרדנות כפייתית.
מי שמכיר את סיפור חיי יודע שבאתי מבית דתי, אני לא דתיה, אני רחוקה
מלהאמין שיש שם משהו בכלל למעלה.
ומשם הכול התחיל ולשם הכול מתנקז בסופו של דבר.
בשנים האחרונות החלתי לברוח בדמיון שלי אל מקומות שנקראים
"גלקסיה". הגלקסיה היא חלק מאוד חשוב מהאיורים שלי ומהביטוי העצמי שלי.
בשנקר למשל, אומרים לי לזנוח את זה ולהפסיק לייצר "אומנות" אלא
"איור".
שזה שונה. כי איור הולך לצד טקסט ומתעסק לרוב רק בו.
ואומנות.
טוב, היא נפלא וחופשית. ואין חוקים באומנות.
כשיש חוקים זה כבר לא אומנות, זה חיקוי עלוב למשהו אחר.
קצת דברים שעשיתי בשנים האחרונות:
חדי ההבחנה יראו שזו גם התמונה בכותרת הבלוג :)
בכול מקרה, הנה אני עוד כאן. פוסט שני מאז החזרה הלא מבוקרת שלי. אני
מרגישה כמו ילד שקיבל אופנים ורק עכשיו הורידו לו את גלגלי העזר.
נקווה שלא אתקע באיזה עץ.
יום טוב.
בתאל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
