את יפה, תזדקפי
מערכת הפתקאות הממוחשבת של אורלנדו ואליס לא גרה פה יותר. |
| 6/2009
זה הולך להיות פוסט על סטיילינג. באורלנדו. פוסט על סטיילינג.
והעובדות תחילה:
אני מאוהבת בבן.
לבן הזה יש דעה ברורה על איך הכי יפה לי להיראות.
זה משפיע עליי בדרכים מסויימות.
פעם הייתי מאוהבת בבת.
לבת הזו הייתה דעה ברורה על איך הכי יפה לי להיראות.
זה השפיע עליי בדרכים מסויימות.
מכאן הכל נתון לפרשנות
כי כל מי שרואה אותי אומר בחודשים האחרונים כמה השתניתי.
אומר משהו על השיער שלי.
משהו על נשיות הבגדים שלי.
וכן. זה מעצבן אותי (וסליחה עם קוראות הבלוג שהיו בין אלו שאמרו לי את זה).
כי בעיניי זה מתפרש כאכזבה (אכזבה זו לא מילה טובה כי היא מסתירה בחובה ציפיות. אני מתכוונת לאכזבה של משהו שחשבת שהוא משהו ומתברר שהוא משהו אחר) מצד אנשים מסויימים וכשמחה מצד אנשים אחרים. ואם לשים את הדברים על השולחן ולקרוא להם בשמם: התגובות נעות בין "שיט, לא חשבנו שאת סטרייטית עם שאיפות נשיות מודחקות" לבין "יופי. סוף סוף את נראית כמו כולן".
אבל העניין פה הוא אחר. מה שאני לובשת ואיך שאני נראית זו החלטה. במשך הרבה זמן ההחלטה הזו נבעה ממה אני לא רוצה להיות. לא רציתי להיות אישה. כי לא נוח להן. וכי הן עושות מה שאומרים להן. וכי הן דואגות לאיך שהן נראות כל הזמן.
אבל אז הוא הגיע, ומכל הדברים הלא ברורים מאליהם שהוא קיבל בשיא הטבעיות, את אי הרצון הזה הוא לא הצליח להבין. "מה רע בלהיות אישה? מה את רוצה? להיות גבר?" זה הרבה יותר מורכב מזה, כמובן. הוא לא יכול להבין את המורכבות הזאת. כי הוא לא רוצה. זה לא מעניין אותו. אבל אני יודעת שיש יותר מאישה וגבר. יש מלא באמצע.
אבל מה שהשאלה החוזרת הזו הדהדה אצלי הייתה ההבנה שמעולם לא ניסיתי להיות אישה. החל מהרגע שבו הייתי מבוגרת מספיק כדי להבין, פסלתי את זה על סמך נשים אחרות. על סמך הביצוע שלהן את הנשיות. מחלקות שלמות בחנויות הבגדים היו סגורות בפניי בגלל זה. מגוון שלם של תסרוקות. אינספור סוגי נעליים. כל מדף הגרבונים (זו, למשל, מילה מעולה).
והנה. הסתבר לי שאם אני הולכת לאותן מחלקות, איש אינו צוחק עליי. שהוא אוהב את המראה החדש. שאני יכולה שוב להבחין במבטים שלא זכיתי להם מאז גיל 18. שיש פה כר משחק שלם שבמשך עשור שלם מהחיים שלי הכתרתי כלא-משחק רק משום שנשיות סימלה את כל הרוע בעולם, את כל אי הצדק, את כל הקיפוח, את כל הכלא האפשרי.
האם יכול להיות שאפשר באמת להציג נשיות בלי להיות אישה כנועה? האם אני טועה ועיוורת וכל מה שיש פה זו ההשפעה הממכרת שלו עליי? האם ההחלטה של העשור הקודם לא נבעה מאותן התמכרויות, רק לדמויות אחרות עם העדפות אחרות? מי אני בתוך כל הדבר הזה? האם יכול להיות שסטיילינג הוא חלק כל כך משמעותי מהחיים שלי?
אלף שאלות ללא מענה, שמובילות אותי לקנות דברים משונים, ולהסתובב ימים שלמים בבגדים שאני מרגישה שכבר לא משקפים אותי כשורה, ובעיקר למבטים תמהים שאני מעיפה בדמות שלי במראה בחנות הבגדים, ולא מבינה בכלל מה אני חושבת על מה שאני רואה.
וזה רק סימפטום, כמובן. כי את הנשיות והמשחק איתה אפשר לעשות באלף דרכים, שסטיילינג הוא רק חלק קטן מהן. וזה מאד מבלבל, לגלות שעד היום שיחקת רק עשירית מהמשחקים שיכולת לשחק. זה מאד מטריד.
זהו. עכשיו, מה אתן חושבות?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
