| 11/2009
אורלנדו במשעולי הכרך - דף מספר הסטוריה עתידי
יום חמישי בעבודה נגמר באפיסת כוחות. משהו בשבוע הזה סחט ממני את כל כוח החיות, והגעתי הביתה מפורקת.
הוא שלח אותי מייד לישון, ושטף בינתיים את הבית. ידענו שיש לנו כרטיסים להופעה היום.
עשרים שנה לאהוד בנאי והפליטים בבארבי, בביצוע כל מיני זמרים, שאחד מהם הוא חבר שלנו.
אז הגענו, קצת עייפים, ב-11 בערך. ישר התחלנו לשתות, כי זה הדבר היחיד שנראה ראוי.
היו קצת אנשים, יחסית למעמד. והזמרים, אחד אחד, היו עייפים, זקנים, שבעים, ועשו ביצועים שלא חרגו במאומה מהמקור, מלבד החבר שלנו, כמובן, שעושה את מה שהוא תמיד עושה, ומילא תפקיד של תיבת תהודה אנושית.
זה היה כל כך מדכדך.
ואז, באחת בלילה, הוא אמר: בואי, הולכים לאומן 17. יש איזה דיג'יי שאני אוהב.
בחיים לא הייתי באומן 17. זה של ערסים. אבל קשה להתנגד לנוסטלגיה של בני 26.
אז הגענו. והיה תור. ואז הוא אמר לי: תהיי יפה רגע. ועמד מאחוריי. כמו בטקטיקות שזכורות לי במעומעם מחוות היען באילת.
אז עמדתי שם, עם פרצוף של "אני צריכה להיות בפנים, ואני לא מבינה למה אתם מעכבים אותי". וזה עבד! תוך שנייה היינו אחרי הסלקציה. מייד הסתכלתי מסביב כדי להבין אם אני רצויה כי אני בחורה או כי אני אשכנזיה למראה או סתם לא-ערסית. אבל לא הצלחתי להחליט. היו כל כך הרבה בנים, שכל כך הרבה מהם נראו ערסים, שלא הבנתי מה הכשיר אותי, אבל החלטתי להניח לזה ולא לכעוס.
ובכל מקרה, אחרי שעברנו את הסלקציה ניגשה אליי בחורה אחת, בת 40 בערך, אולי קצת פחות, ואמרה לי: יש לך כרטיס? אמרתי לא. אמרה: קחי. 150 שקל עלתה כניסה, 150 שקל שחסכתי לנו. זה היה נחמד מאד, והרגשתי עוד יותר מראויה, הרגשתי איכותית.
זה המשיך גם אחרי הכניסה, כשניגשנו לבר, והוא שוב אמר תהיי יפה, ובאמת אחרי שנייה הגיעה הברמנית ונתנה לנו את מה שביקשנו.
זו אני, הבחורה כמו כל הבחורות! גועל וגאווה התרוצצו בי, ובחרתי בגאווה. זה היה יותר קל.
ואז הסתכלתי מסביב. נראה כמו אמפיתיאטרון, רק שהדיג'יי והסאונדמן יושבים למעלה, ומביטים למטה, על הקהל. שנראה, אין מילה אחרת, כמו בריכת הורמונים. בריכת הורמונים שמחה ומקפצת, בכל הגילאים, או לפחות במספיק גילאים כדי שלא ארגיש זקנה.
ומולנו קיר אורות משוגע, שהזכיר לי, משום מה, את R2D2, על אף שאין לי שום קשר לסרטים האלו.
ורקדנו, מלא מוזיקה, מלא אנשים שמחים, קיר R2D2, תור בשירותים, אלכוהול, והיד שלו, שהודפת הצידה כל מי שנכנס למרחב שלי. בצורה משונה, באומן 17 מצאתי אושר טהור לכמה שעות. עד שהאלכוהול הכריע אותי, כשכבר כמעט היה בוקר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
