| 7/2010
תרגיל
בפינה הימנית העליונה היה מדף עם אנציקלופדיה אביב, שלידה הייתה נועה מזמררת את האלף בית, לפני שמתחה יד קצרה כדי להוציא את ה' היטלר, ר' רוטשילד או נ' נחשים. מתחת לאנציקלופדיה היו הספרים הרגילים. מדף שלם של ספרי מרגנית, שהתחרו בצבעוניותם בכרכי אביב, שהיו הספרים שהייתה אמורה לאהוב. מומו בוורוד חיוור, מר אל כאן אנה בירוק אדום, הרוזן ממונטה כריסטו בחום והצבעוני השחור בשחור. מתחתם היו הספרים שכבר היו לא לגילה. החופש הגדול או תעלומת הארגנים בכתום, כל השירים שענת אוהבת במיוחד בלבן, הילד הזה הוא אני בצהוב חיוור והאיילות בתכלת, שאותו פתחה רק בשביל ההקדשה של אבא לאימא, ממזמן.
כל העניין היה עשוי עץ, מחופה פורמייקה לבנה שבקצותיה פס כחול חזק, והוא התפרש על פני קיר שלם בחדר. הוא היה מורכב מארבעה חלקים. החלק הראשון היה החלק של הספרים. ארבעה מדפים שמתחתם מגירה אחת עמוקה עם אוסף הבולים שאימא שלה הורישה לה, ולא עניין אותה כלל. לצידם היה החלק הפרקטי. גבוה גבוה היה ארון עם שתי דלתות עם משחקי הקופסה. הם נתחבו לשם כשהספרייה הגיעה ולא יצאו משם מעולם, למרות תחינותיה של אימא שלה, שסברה שמשחקי קופסה מעשירים את הילד ואת מיומנויות החשיבה שלו. מתחת למשחק הייתה מנורת שהאירה שולחן שעליו הייתה אמורה נועה לשבת ולהכין את שיעורי הבית שלה, בעזרת כלי כתיבה שנשמרו לבטח במגירות ייעודיות מתחת לשולחן. נועה הייתה פותחת את המנורה, ומתבוננת בה מהרצפה, עליה הכינה את שיעורי הבית. היא שמחה בה, במנורה, על שום דמיונה למנורה זהה שהתנוססה במרכז הספרייה של אימא שלה, שתמיד תמיד עשתה את עבודתה בריכוז רב, על השולחן, עם כלי הכתיבה, שהיו החלק בבית שלילדה אסור היה לגשת. שמאלה לשולחן היה טור מדפים נוסף שבתחתיתו מגירת הקסמים: המגירה של מעריב לנוער. גליונות על גבי גליונות, שייצגו את כל השנים שבהן השיגו מי מהילדות בבית מנוי לעיתון. נועה קראה כל עיתון מייד עם הגיעו. היא רצתה לעשות לעצמה של מחברת עם קטעים נבחרים, כמו שעשו האחיות שלה, שהמחברת שלהן הייתה מימין, בין גן גורים למוטל בן פייסי החזן. אבל היא מעולם לא הצליחה להחליט אילו הם הקטעים הראויים להיכנס למחברת, ועל אף שידעה שלא יהיו לה כבר אחיות קטנות שיציצו במחברת שלה, והייתה בטוחה כי איש מלבדה לא יראה את המחברת הזו לעולם, לא הגיעה לכדי גזירת קטעים. במקום זאת, הייתה מפזרת את הגליונות על הרצפה, וקוראת בהם שוב ושוב, עד שתוכל להחליט בוודאות אילו מן הפרקים של יעל ואני תשים במחברת שלה, כשתהיה לה כזאת.
אולם כל חלקי הספרייה החווירו לעומת החלק הרביעי, שהסב לה את העונג הרב מכולם. היו אלה מדפים פתוחים שהסתיימו בעיגול, ושיוו לכל העניין נופך באוהאוסי מרובע-עגול, שלא זיהתה בזמנו. היא זכרה היטב את הפגישה ההיא עם הנגר. אימא שלה הודיעה לה שהיא הולכת לעצב את הספרייה שלה בעצמה, וששתיהן יילכו ביחד למשה, שיעשה בדיוק מה שהיא רוצה. נועה התרגשה מאד, וחיכתה ליום הזה בדריכות, אוספת מרחבי הבית ובתי חברותיה פרטים להעתקה. בסופו של דבר החליטה על שני פריטים חיוניים: מדפים עגולים ומנורה כמו של אימא שלה. היה שם ריח של עץ, אצל משה, והמון המון ספריות של אנשים אחרים, ומשה הוציא עיפרון ודף והתחיל לשרטט ספריה גדולה גדולה שבצידה המדפים העגולים של נועה, שנראו לפתע לא יפים בעליל. משה סובב את השרטוט אל נועה, שלא ידעה מה מצפים ממנה. על הדף של משה נראתה הספרייה כמו כל ספרייה אחרת בחנות, ונועה איבדה עניין באחת, כי הבינה שעבדו עליה, וזו לא תהיה הספרייה שלה, אלא של משה. ובכל זאת, כשהגיעה הספרייה, החליקה שוב ושוב את אצבעותיה על המדפים העגולים, ועל אף ששנאה מייד את הפס הכחול בקצה הפורמייקה, אמרה לעצמה: בדיוק כמו שרציתי. בדיוק כמו שרציתי.
במדפים העגולים שמרה נועה את האוצרות שלה, כדי שכולם יוכלו לראותם אותם מייד כשהם נכנסים לחדר. בחלק העליון היה ראש גבס צבוע לכה שחורה, שגנבה מאחותה, וסימל עבורה את הבגרות שתיכף תגיע אליה. שתי בובות גארפילד, שעל צוואר אחת מהן היה פתק שהוכיח לכולם כי הוא שלה, היו במדף מתחת לראש. מתחת היו מברשת השיער, הקוקיות, הסרטים לשיער, והתכשירים נגד פצעי בגרות, אותם מרחה באדיקות ביחד עם אחותה, כשהן מתקרבות למראה עד כדי מריחת החומר הלבן גם עליה.
נועה לא ידעה זאת אצל משה, אבל הפורמייקה הלבנה והפס הכחול השנוא, שבחרה בהינף יד, כי לא ידעה כלל מה לעשות וכחול אהבה, קבעו את הטון בחדר. המיטה, מסגרת המראה הגדולה, הארון, והשידה שעליה היה מונח טייפ דאבל קאסט, היו לבנים גם הם, פרי התכנון הזהיר של אימא שלה, שעודדה אותה באומרה שלבן הוא צבע קלאסי וכי אף פעם לא יימאס לה ממנו.
נועה הייתה שוכבת במרכז החדר על הרצפה, או פותחת את הדלת ויוצאת אל המרפסת, ומשם שונאת את החדר בכל ליבה. היא שנאה את המיטה עם מסגרת המתכת הלבנה, שהוריה בחרו בעצמם, על שום שלא הייתה מיטה נפתחת שאליה אפשר להזמין חברות. היא שנאה את המראה הגדולה שבה נשקף גופה מכל פינה בחדר. היא שנאה את הידית העגולה בצבע תכלת תינוק של השידה, שפתחה את המגירה של הקסטות. היא שנאה את מגירת הבולים. היא שנאה את מנורת הקיר הלבנה לקריאה שסביבה סימני אצבעותיה בשחור. היא שנאה את הכיסא המתגלגל הכחול, שהתאים גם הוא לפס הכחול. היא שנאה את אנציקלופדיית אביב. היא שנאה את הפרקטיות, את משחקי הקופסה, את הדלת לחדר שלה, את שני הצעדים בין המיטה לכיסא, אבל בעיקר היא שנאה לבן ושנאה את אימא שלה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
