את יפה, תזדקפי

אני של היום מתעסקת פחות במהות. איכשהו, אולי בגלל הגיל. אולי זו הנוחות שאותה יש להאשים. עוטפת אותך כמו בלון צבעוני מלא בחמצן. הנוחות גדלה ואתה מוצא את מקומך, כמו הבלונים הצבעוניים שקושר הליצן בטיילת לילדים המתגודדים סביבו. רגע אתה מוט זקור מגומי, מחפש כמוכה רוח עיוואים אחרי האדם שייקח אותך לטייל איתו, שתי דקות חורקניות של פיתולים, ואחריהן אתה כלב נינוח.

צילמתי פעם את האחיין שלי, דקה לפני הפיצוץ (באמת באמת, התמונה שלו)

היו, כמובן סיבובים קודמים, שבהם סחטתי עד לשד עצמותיו את השד המהותי. (המטרה הייתה אז אחרת, כמובן. אז רציתי גם להוכיח משהו לאחרים. רציתי לפתוח את בקבוק התהילה ולהתבשם מריחו המתקתק-חולני-חיוור). אבל נדמה שאז ידעתי רק את גבולות המהות. ידעתי למנות אחת לאחת ממה מורכבת מהות, חמקנית ואוורירית ככל שתהיה (היי, גם לבועות הסבון יש קו מתאר).

אבל למרות הלמדנות המופלגת שלי בתיאוריה, בפרקטיקה המצב שונה (ככה זה היה תמיד. אני יודעת לחתוך מפות היטב, אבל לקרוא אותן, זה כבר סיפור אחר). שאני אנסה להגדיר מהות "זושית"? הרי הקרבה פה היא מסוכנת (יתר על המידה?), והגבולות אינם ברורים כלל וכלל, ואאלץ לשלוף שטיק אחרי שטיק אחרי שטיק עד שארוקן את כובעי ואוכל לנסות ולענות על שאלה שכזו.

אבקש מאורלנדו. אורלנדו, אשתי הווירטואלית, חדת לשון היא כמו סכין לעוגה, רגע לפני שהוא פוגע בזיגוג השוקולד. [או שמא עליי לומר כמו סכינו של הצייד המשחר לטרף?]. היא, אולי יותר מכולם, תוכל להדגים את המהות הזושית. היא תוכל לקחת את בלון הסבון, לאחוז אותו בין שתי ידיה, ולנשוף עליו במרכז, כך שיתפוצץ בדיוק בין שתי עיניה. (סוג של גוליית נשי, אה?)

ובעצם, זו בקשה גדולה מדי. איש אינו יכול לעמוד בדיוק רב כל כך על הגבול החדיר למחצה שבין נרקיס העומד ובוחן את פניו בביצה לבין נרקיס המנגב את דמעותיו בחשאי משום שפניה של הביצה עכורים היו ברגע ההשתקפות. אני אומרת איך תוכל לדעת אורלנדו את הגבול, ומתכוונת איך אוכל אני לדעת. בקשה שכזו לעולם תעמוד על קו פרשת הדרכים שבין ההתייפיפות השנואה עליי כל כך ובין ההלקאה העצמית, שגם היא (כמה נורא) מתחילה לאבד מזוהרה.