דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

  מישהו חיפש בגוגול בלוג פרו אנה 

טוב שהכניסה לכאן לא יכלה לעזור לו/ה בשום צורה. כל מה שחסר לי בחיים זה רגשות האשמה שחיברתי ילדה בת 16 בלי חברים, ביטחון עצמי או אהבת הורים לאנה המטורפת הזו.

באמת עדיף להיות שמנה. כיוון שלהרוס את הגוף שלך דורש פחות אנרגיה ויותר הצדקות חברתיות, אין לך ברירה אלא לפתח אישיות...

חבצלת אמרה לי להפטר מהפרעת האכילה.

בלי לבזבז זמן* הלכתי לאכול שוקולד. מריר מיוחד עם שקדים קלויים**, ***

למקרה שהיו לכם התקוות שלי שזה יעבוד - זה כנראה לא. פסיכולוגים בכל מקום יכולים לנשום לרווחה.  

מצד שני נוצרה לי אנקדוטה משעשעת למחצה שהצדיקה, בדוחק, פוסט.

ואם אני כבר באנקדוטות:

מאז שעברנו לגור ביחד האיש מתלונן שכל פעם שאני מסדרת הוא לא מוצא את הדברים שלו. לי זה תמיד נראה מוזר - אני הרי שמה הכל במקום. אתמול נפל לי האסימון. חיפשתי בכל מקום הגיוני את נעלי ההתעמלות שלי. האיש עשה סדר בחדר השינה במהלך סופהשבוע. מסתבר שיש לנו דעות שונות לגבי המקום של דברים...

נכשלתי בטסט. מספר 2 לסיבוב הזה. מספר 4 בכלל. למעשה זו אשמתי. מילאתי בלילה שלפני הטסט שאלון "מי אני". אחת השאלות היתה בכמה טסטים נכשלתי. במו ידי כתבתי ארבעה והרסתי בכך כל סיכוי שלי לעבור. מצד שני הידיעה במחי מקלדת אני יכולה לשנות מהלכים במשרד התחבורה נותנת לי תחושת כוח עצומה...

הטסטר היה למעשה נחמד להפליא. הוא התבדח איתנו והתעניין בחיינו הפרטיים ובאופן כללי הסתיר בצורה יוצאת מן הכלל את העובדה שהוא התעורר בהחלטה שלא לתת לאפחד רשיון נהיגה היום. אפילו המורה שלי חשבה שהוא הגזים לגמרי. זאת אומרת, אני בכל זאת רק תלמידה, השתחלות בין שתי מכוניות בכביש צר אמור להיות משהו שעושים נהגים מנוסים וממהרים, לנהגים חדשים אמורה להיות סבלנות לחכות עד שהכביש יתפנה.

אוף. אין לי כסף לזה יותר. כל טסט עולה 300 ש"ח לבי"ס לנהיגה ועוד 116 למדינת ישראל.

צריכה לזכות בלוטו.לשם שינוי אפילו מילאתי כרטיס.

 מחפשת עבודה, מנסה להשאר שפויה, לא לגמרי עובד לי.

אוהבת את האיש, אפילו שהוא לא רוצה ילדים עכשיו 

זהו ממני לבינתיים.

ולמי שהבטחתי - אני אכתוב בקרוב מאד את הפוסט להיות שמנה עם ביטחון עצמי. אולי אפילו מחר.

* זאת אומרת בערך 7 שעות מאוחר יותר

**מריר כדי שלא יהיה לי טעים ואני אפטר מההפרעה כמובן

*** וכי זה מה שהיה בבית

כשרע לי אני אוכלת. זו הפרעת אכילה שכיחה יחסית למרות שלא מדברים עליה כעל כזו.

כיוון שאנחנו יודעים את זה אנחנו לא מחזיקים מתוקים בבית כמעט בכלל. וכיוון שאני מודעת לזה בדרך כלל אני עוצרת לפני שכואבת לי הבטן.

אבל זה שאין בבית אוכל מהסוג הזליל (יודעים איך אני יודעת שאין לי בולמיה? אני לא אוכלת דברים שלא טעימים לי) עובד יופי לקרייבינג באמצע הלילה, לא לדיכאון פוסט-תספורת-טרום-מחזור ב-6 בערב.

כדי לרכך את הבעייתיות הלכתי לחנות הטבע הקרובה למקום מגורינו. וקניתי שתי מטריות שוקולד חרובים ואננס מסוכר  ועוד כל מיני דברים על גבול הסביר כי לפחות יש בהם ויטמינים או אין בהם MSG. קיוויתי שעד שאגיע הביתה, הטיול באוויר הצח יעביר לי את החשק.

והוא באמת עשה את זה אבל כיוון שאנחנו חיים במציאות ולא בללה לנד הוא עשה את זה רק אחרי שקית של צ'יפס בטטה (ימממ) וחצי שקית חטיפי אורז יפני שהולכים מצויין עם שמנת חמוצה. במתוקים עוד לא נגעתי אבל כבר נמאס לי ללעוס. שזה כשלעצמו מוזר למדי. ורק מאושש את הטענה שלי שכל העניין הזה של PMS הוא התירוץ שלי "ליפול מהעגלה". כי אין לי PMS. פשוט, כשאני יודעת שאני עומדת לקבל תכף אני נכנסת למצב רוח מוזר, בגלל ההתניה. והתירוץ שזה נותן לי לא לעבוד קשה על עצמי. לעבוד על אחרים זה תמיד יותר קל. 

כיוון שהאוכל שעמם אותי מהר מדי ולעבוד לא היה לי חשק כי כאמור (אין לי) PMS - נכנסתי לישרא בלוג. באופן אקראי נחתתי על בלוג פרו אנה (ולא, אין לינקים, רק זה חסר לי, שמישהי תגיע לאנה דרכי). אז בהתחלה הרגשתי חכמה יותר וריחמתי עליה קצת, והרגשתי טוב עם עצמי כי לפחות אני לא היא. ואז הבנתי שלמעשה ההבדל היחיד ביננו הוא שההפרעה שלה תהרוג אותה די מהר בעוד שאני עם שלי, ועם התוצאות שלה, אצטרך כנראה לחיות עוד הרבה זמן. וכבר לא הרגשתי חכמה כל כך.  

טוב לפחות השיער שלי יצמח בקרוב, שלה בטח נושר בקצב.

אוף. אני הולכת למצוא את האננס ההוא.