היד שמנענעת את העריסה

חבצלת מהשרון
בת 57

ארכיון:

דג הזהב
החיים בלעדיה
ציפצופים
שלושה קצרצרים

חתולה
דודינקה
פסיכופת
צדקת
עדי
טליק

דויד עושה את חבצלת
חבצלת עושה את דויד
חבצדויד עושים את יולי

המממממ....
(19/4/2015)

בעונה הנוכחית של "האנטומיה של גריי" קלי ואריזונה הולכות ליעוץ זוגי, שם נגזר עליהן להימנע זו מחברת זו למשך (שקר כלשהו) ימים. אלא שהן לא מצליחות לעמוד בזה ובכל פעם שהן מפרות את האיסור היועצת מכריחה אותן להתחיל את ספירת הימים מחדש. נזכרתי בפרק הזה השבוע, אחרי שיום הצטרף ליום ולעוד יומיים ושלושה, ואני, שגזרתי על עצמי כתיבה יומית (שאחר כך התדרדרה לכתיבה דו יומית) למשך 100 ימים, לא עמדתי, בדומה לקלי ואריזונה, בהתחייבות שלי. האם זה אומר שנגזר על להיפרד מהאתגר? או שמא כמו במקרה של הרופאות מסיאטל גרייס גם אני צריכה להתחיל את הספירה מחדש?

ושיהיה ברור - החטא שלי לא מסתכם בהימנעות מכתיבה. נמנעתי גם מאכילה בריאה (ותעיד על כך הפיתה פלוס פלאפל פלוס טחינה שאני מסיימת לחסל ברגעים אלו), נמנעתי כמעט לחלוטין מפעילות גופנית (הפלדנקרייז היה נהדר, אבל בואו נודה על האמת, זה לא בדיוק ספורט אתגרי) וההנאה שלי הסתכמה בצפייה מרתונית בסדרות ירודות ובזלילת שוקולד. המון שוקולד. לא כולו טעים (כדי שתבינו עד כמה התדרדרתי אספר איך אתמול טעמתי שוקולד צימוקים ואגוזים של Ritter, ציינתי לעצמי אחרי הקוביה הראשונה שהשוקולד די ירוד ולא ממש טעים, והמשכתי לציין לעצמי את זה שוב ושוב עד שסיימתי את החפיסה ). בזה, אגב, אני מאשימה את הבנזוג, או ליתר דיוק את העדרו. שוקולד, גם כזה פחות מוצלח, ידוע כמשכך געגועים.

יש לי הרגשה שהכתיבה, או ליתר דיוק חוסר החשק שלי לכתוב, היא (הוא?) שורש העניין. ואולי זו המשמעת העצמית שאבדה לי. כך או כך - אוף!

מה עושים עכשיו?

בצילום: המבורגר וצ'יפס שלא הייתי צריכה לאכול ביום שישי. ובטח לא הייתי צריכה לאכול אחר כך את הבצל המטוגן שנשאר. בכפית. דאבל אוף!

8 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע

81 ימים של בריאות (נגיד)
(12/4/2015)

קראתי אתמול את הספר החדש בסדרת ברג'יט ג'ונס(1) ונתקפתי בחשק לארגן את חיי ברשימות:

דברים טובים שקרו היום:

* בגלל הגשם הלכתי על ההליכון והצלחתי, סוף סוף, לצפות בפרק האחרון של "האנטומיה של גרי"

* מצאתי מורה לפלדנקרייז

* נפגשתי עם חברה לקפה

* הכנתי לעצמי ארוחת צהריים בריאה

דברים פחות טובים שקרו היום:

* הבנזוג נסע לחו"ל ויחזור רק ביום רביעי הבא

* החיילת חזרה לבסיס ותחזור רק ביום חמישי הבא

* הצעיר חולה

* מיד אחרי שסיימתי לאכול את ארוחת הצהריים הבריאה התחלתי לאכול את כל מה שמצאתי בבית

דברים שאני צריכה לעשות:

* לקנות למתבגר מחשבון במקום זה שאיבד

* לקנות כפות עץ למטבח במקום אלו ששברתי

* להפעיל את כרטיס האשראי החדש שקיבלתי בנובמבר כדי שאוכל לקנות עוד דברים

* לזרוק את כל הדברים הטעימים שבבית כדי שלא אתפתה לאכול אותם אחרי ארוחת צהריים בריאה

* לסדר. נדרשת רשימה נפרדת רק כדי שאפרט בה מה צריך לסדר. אולי אפילו שתיים - אחת לטובת אזורים בבית, השניה לטובת חלקים מהחיים שלי

דברים שחסרים לי:

* שקט

* אנרגיה

* כוח רצון

* common sense (אבל זה חוסר תמידי. אולי מקומו ברשימה אחרת)

* הבנזוג

שמו של הספר השלישי בסדרה הוא "משוגעת על הבחור" ומלבד העובדה שהוא מקלקל את ה"happily eve after" של הספרים הקודמים הוא גם מצליח להתיישב על כל הפחדים שחווים נשים בנות גילי. ולמרות זאת הקריאה בו היתה כיף. הוא היה פחות מביך מהספרים הקודמים (הפאשלות של בריג'יט כאמא אינן שונות כל כך מאלו שלנו), בריג'יט היתה פחות מייגעת ופלידינג, אין מה לומר, יודעת לכתוב סיפור רומנטי. וגם - יש שם תובנות משעשעות להפליא על הטכנולוגיה בחיינו. שווה קריאה.

12 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע

83 ימים של בריאות
(10/4/2015)

המממ... איכשהו עברתי לכתוב רק בימים אי זוגיים. לאמשנה.

אתמול, לראשונה בחיי, עשיתי יוגה. זה היה רעיון של הבנזוג ובתיאוריה הוא נשמע לי מגניב. בפועל הפעילות הזו התגלתה כעוד הזדמנות של הבנזוג לצחוק עלי. כל גמישות, אם ניחנתי בכזו בעבר, נעלמה כלא היתה, ואם סבלתי בשיעור עצמו, הרי שלמחרת סבלתי אפילו יותר כשכל שריר בגוף שלי התלונן על העינוי שהעברתי אותו. האם זה ימנע ממני לנסות שוב? כנראה שלא. יש לי זיכרון ארוך כשמדובר בסצינות פוטוגניות בסרטים בהן אנשים מתרגלים יוגה בקלילות מעוררת קינאה, וזיכרון קצר כשמדובר בי ובסצינות פחות פוטוגניות מהחיים האמיתיים שלי.

אחרי שסימנתי V בתחום הפעילות הספורטיבית החלטתי שמותר לי לחטוא קצת בתחום התזונה. אז חטאתי קצת במנה הראשונה של ארוחת הצהריים ב"אובן קובן", וגם במנה העיקרית וגם בקינוח (עוגת גבינה עם יוזו. הבנזוג המתחשב הניח לי לחטוא אתה כמעט לבד), ומשם עברתי לחטוא בבוטיק שוקולד בעין כרם וסיימתי בחטא שנמשך שלוש שעות בארוחת שף במלון "אלגרה". קצת לפני הקינוח הבטן שלי הכריזה על שביתה ואת הלילה בילינו אני ושרירי התפוסים בתנוחה עוברית. מה אני יכולה לומר? מגיע לי. לכן הבוקר נשבעתי שלא עוד, ובאמת, בארוחת הצהריים היום לא הזמנתי לעצמי סושי. אכלתי רק ממה שהחיילת הזמינה לעצמה

אולי עדיף שאדלג גם מחר על כתיבה. עד שהחג הזה לא יסתיים אין סיכוי אמיתי לחיים בריאים. יותר מדי פיתויים, מעט מדי זמן.

5 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע

הדף הבא
דפים: 1 2 3 4

החודש הקודם (3/2015)




חבצלת מהשרון בת 57 הצטרף כמנוי בטל מנוי שלח ארכיון: דג הזהב החיים בלעדיה ציפצופים שלושה קצרצרים חתולה דודינקה פסיכופת צדקת עדי טליק דויד עושה את חבצלת חבצלת עושה את דויד חבצדויד עושים את יולי		המממממ.... (19/4/2015) בעונה הנוכחית של "האנטומיה של גריי" קלי ואריזונה הולכות ליעוץ זוגי, שם נגזר עליהן להימנע זו מחברת זו למשך (שקר כלשהו) ימים. אלא שהן לא מצליחות לעמוד בזה ובכל פעם שהן מפרות את האיסור היועצת מכריחה אותן להתחיל את ספירת הימים מחדש. נזכרתי בפרק הזה השבוע, אחרי שיום הצטרף ליום ולעוד יומיים ושלושה, ואני, שגזרתי על עצמי כתיבה יומית (שאחר כך התדרדרה לכתיבה דו יומית) למשך 100 ימים, לא עמדתי, בדומה לקלי ואריזונה, בהתחייבות שלי. האם זה אומר שנגזר על להיפרד מהאתגר? או שמא כמו במקרה של הרופאות מסיאטל גרייס גם אני צריכה להתחיל את הספירה מחדש? ושיהיה ברור - החטא שלי לא מסתכם בהימנעות מכתיבה. נמנעתי גם מאכילה בריאה (ותעיד על כך הפיתה פלוס פלאפל פלוס טחינה שאני מסיימת לחסל ברגעים אלו), נמנעתי כמעט לחלוטין מפעילות גופנית (הפלדנקרייז היה נהדר, אבל בואו נודה על האמת, זה לא בדיוק ספורט אתגרי) וההנאה שלי הסתכמה בצפייה מרתונית בסדרות ירודות ובזלילת שוקולד. המון שוקולד. לא כולו טעים (כדי שתבינו עד כמה התדרדרתי אספר איך אתמול טעמתי שוקולד צימוקים ואגוזים של Ritter, ציינתי לעצמי אחרי הקוביה הראשונה שהשוקולד די ירוד ולא ממש טעים, והמשכתי לציין לעצמי את זה שוב ושוב עד שסיימתי את החפיסה ). בזה, אגב, אני מאשימה את הבנזוג, או ליתר דיוק את העדרו. שוקולד, גם כזה פחות מוצלח, ידוע כמשכך געגועים. יש לי הרגשה שהכתיבה, או ליתר דיוק חוסר החשק שלי לכתוב, היא (הוא?) שורש העניין. ואולי זו המשמעת העצמית שאבדה לי. כך או כך - אוף! מה עושים עכשיו? בצילום: המבורגר וצ'יפס שלא הייתי צריכה לאכול ביום שישי. ובטח לא הייתי צריכה לאכול אחר כך את הבצל המטוגן שנשאר. בכפית. דאבל אוף! שמור בטל 8 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע 81 ימים של בריאות (נגיד) (12/4/2015) קראתי אתמול את הספר החדש בסדרת ברג'יט ג'ונס(1) ונתקפתי בחשק לארגן את חיי ברשימות: דברים טובים שקרו היום: * בגלל הגשם הלכתי על ההליכון והצלחתי, סוף סוף, לצפות בפרק האחרון של "האנטומיה של גרי" * מצאתי מורה לפלדנקרייז * נפגשתי עם חברה לקפה * הכנתי לעצמי ארוחת צהריים בריאה דברים פחות טובים שקרו היום: * הבנזוג נסע לחו"ל ויחזור רק ביום רביעי הבא * החיילת חזרה לבסיס ותחזור רק ביום חמישי הבא * הצעיר חולה * מיד אחרי שסיימתי לאכול את ארוחת הצהריים הבריאה התחלתי לאכול את כל מה שמצאתי בבית דברים שאני צריכה לעשות: * לקנות למתבגר מחשבון במקום זה שאיבד * לקנות כפות עץ למטבח במקום אלו ששברתי * להפעיל את כרטיס האשראי החדש שקיבלתי בנובמבר כדי שאוכל לקנות עוד דברים * לזרוק את כל הדברים הטעימים שבבית כדי שלא אתפתה לאכול אותם אחרי ארוחת צהריים בריאה * לסדר. נדרשת רשימה נפרדת רק כדי שאפרט בה מה צריך לסדר. אולי אפילו שתיים - אחת לטובת אזורים בבית, השניה לטובת חלקים מהחיים שלי דברים שחסרים לי: * שקט * אנרגיה * כוח רצון * common sense (אבל זה חוסר תמידי. אולי מקומו ברשימה אחרת) * הבנזוג שמו של הספר השלישי בסדרה הוא "משוגעת על הבחור" ומלבד העובדה שהוא מקלקל את ה"happily eve after" של הספרים הקודמים הוא גם מצליח להתיישב על כל הפחדים שחווים נשים בנות גילי. ולמרות זאת הקריאה בו היתה כיף. הוא היה פחות מביך מהספרים הקודמים (הפאשלות של בריג'יט כאמא אינן שונות כל כך מאלו שלנו), בריג'יט היתה פחות מייגעת ופלידינג, אין מה לומר, יודעת לכתוב סיפור רומנטי. וגם - יש שם תובנות משעשעות להפליא על הטכנולוגיה בחיינו. שווה קריאה. שמור בטל 12 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע 83 ימים של בריאות (10/4/2015) המממ... איכשהו עברתי לכתוב רק בימים אי זוגיים. לאמשנה. אתמול, לראשונה בחיי, עשיתי יוגה. זה היה רעיון של הבנזוג ובתיאוריה הוא נשמע לי מגניב. בפועל הפעילות הזו התגלתה כעוד הזדמנות של הבנזוג לצחוק עלי. כל גמישות, אם ניחנתי בכזו בעבר, נעלמה כלא היתה, ואם סבלתי בשיעור עצמו, הרי שלמחרת סבלתי אפילו יותר כשכל שריר בגוף שלי התלונן על העינוי שהעברתי אותו. האם זה ימנע ממני לנסות שוב? כנראה שלא. יש לי זיכרון ארוך כשמדובר בסצינות פוטוגניות בסרטים בהן אנשים מתרגלים יוגה בקלילות מעוררת קינאה, וזיכרון קצר כשמדובר בי ובסצינות פחות פוטוגניות מהחיים האמיתיים שלי. אחרי שסימנתי V בתחום הפעילות הספורטיבית החלטתי שמותר לי לחטוא קצת בתחום התזונה. אז חטאתי קצת במנה הראשונה של ארוחת הצהריים ב"אובן קובן", וגם במנה העיקרית וגם בקינוח (עוגת גבינה עם יוזו. הבנזוג המתחשב הניח לי לחטוא אתה כמעט לבד), ומשם עברתי לחטוא בבוטיק שוקולד בעין כרם וסיימתי בחטא שנמשך שלוש שעות בארוחת שף במלון "אלגרה". קצת לפני הקינוח הבטן שלי הכריזה על שביתה ואת הלילה בילינו אני ושרירי התפוסים בתנוחה עוברית. מה אני יכולה לומר? מגיע לי. לכן הבוקר נשבעתי שלא עוד, ובאמת, בארוחת הצהריים היום לא הזמנתי לעצמי סושי. אכלתי רק ממה שהחיילת הזמינה לעצמה אולי עדיף שאדלג גם מחר על כתיבה. עד שהחג הזה לא יסתיים אין סיכוי אמיתי לחיים בריאים. יותר מדי פיתויים, מעט מדי זמן. שמור בטל 5 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע הדף הבא דפים: 1 2 3 4 החודש הקודם (3/2015)