כא וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-יַעֲקֹב, גְּשָׁה-נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי:  הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם-לֹא.  כב וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו, וַיְמֻשֵּׁהוּ; וַיֹּאמֶר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו.  כג וְלֹא הִכִּירוֹכִּי-הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו, שְׂעִרֹת; וַיְבָרְכֵהוּ.  כד וַיֹּאמֶר, אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו; וַיֹּאמֶר, אָנִי. (בראשית פרק כז)

העמידה בלב רוטט מול הפתקיות הלבנות, ידי ניגשת ונמשכת לאחור חליפות, החזירה אותי כמה חודשים אחורה אל רגע בו נדרשתי לבחירה אחרת, קשה כחציית הרוביקון.

אותו יום, בעודי משוטט ב"אטרף דייטינג" נתקלה עיני בתמונתו של בחור בנוי לתלפיות, גלוח ראש ומסוקס שרירים, בדיוק מסוג הטיפוסים החביבים עלי. הכרטיס שלו סיפר ששמו יוסי בן 37, והוא איש שיווק/פיתוח עיסקי חובב טבע ומכרסמים קטנים. אני עצמי אינני חובב טבע גדול, אבל היות שפגישות בין הומונים נערכות, כידוע, בחדרי חדרים ולא תוך ריקוד באפרי דשא, כשהאלפים מלבינים ברקע, לא נתתי לפרט הזה להרתיע אותי ושלחתי לו הודעה. למרבה ההפתעה הוא ענה לי והתפתח בינינו צ'יטוט נעים שהסתיים בקביעת פגישה במסעדה החביבה עלי "אורנה ואלה".

לקראת הפגישה הייתי כולי אחוז התרגשות. כל היום, במקום להפוך דפי דוחות פינסיים משמימים הפכתי בדעתי מהו הלוק הרצוי לפגישה. האם ללבוש מעיל עור שחור או מעיל שחור מעור? לבסוף ברגע האחרון, אחזה בי רוח משובה ומשכתי מתוך הארון את התלבושת המסורתית שקנה לי ע/ר בביקורו האחרון באוסטריה. המכנסיים הקצרים והשלייקס הקנו לי מראה נערי, וכל שנותר לי לקוות הוא שיוסי יפצח ביודל למראי.

במציאות יוסי נראה שונה מעט מהתמונה. מאז צולם הוא גידל לו זקן עבות והזכיר לי במידה מסוימת את אפי איתם. יחד עם זאת, אחרי שיחה קצרה כבר היה לי ברור שאשמח לכבוש איתו גבעה וגם להקים עימדו מאחז לא חוקי, אפילו יהיה הדבר כרוך בגרירתי אחר כך משם על ידי גדוד פרשים לובשי מדים (גררררר). גיליתי שיוסי הוא לוחם שייטת בעברו, אשר אחרי שנות דור בקבע וחברה צמודה, שאפילו הבליחה לרגע באחת מאותן תחרויות יופי, יצא לטיול תרמילאות באמריקות וחזר עם התובנה שהוא מעדיף נישנוש על פני אכילה סדורה. הוא עבד בחברת הייטק גדולה, התגורר בדירת פנטהאוז באחד ממגדלי היוקרה התל-אביביים, מחלונותיה, כך אמר, יכל לראות את השמש בזריחתה וחיפש אהבת אמת. "לא טוב האדם לבדו", הוא זימרר לי ואני השבתי לו ב"כמה טוב שיש שניים" (כמובן בחיתוך השירה של ארצי. ריטה לא התאימה לרגע האינטימי הזה בינינו).

קיוויתי שיזמין אותי לצפות איתו בזריחה, רצוי אחרי לילה מלא עשייה, אבל יוסי הסביר לי רגע לפני שנפרדנו שהירבועים שלו (שמונה במספר) כבר ישנים וחלילה מלהפריע להם. בעודי מנסה להבין האם זו דרכו המנומסת לנפנף אותי, הוא הדביק לי נשיקה לוהטת ושאל אם ארצה לעבור איתו חוויה מסעירה בשבת. "תבוא באותם הבגדים ובנעליים נוחות", הוא אמר.

בימים שנותרו עד סוף השבוע התמסרתי ללא תלונה להוראותיו של עמית המדריך החתיך, מנסה לצבור כמה שיותר שעות כושר לקראת הפגישה הצפויה. ביום שישי קניתי נעלי הליכה מדוגמות בטימברלנד והוצאתי את חליפת הנער האוסטרי מניקוי יבש וביום שבת המתנתי ליוסי מתחת לבית בלב הולם כנערה בת שש הממתינה לפגישתה הראשונה.

הוא הגיע בדיוק בזמן, חמוש ברכב ארבע על ארבע דנדש ובבגדים בצבע חאקי שהדגישו את גופו השרירי. כולי חרמן עד-לא-ידע התיישבתי במכוניתו המרווחת, מסלק מתחת לישבני חתיכות נסורת מסולסלות, ויצאנו צפונה.

אחרי שעתיים ומשהו של נסיעה, במהלכה דאג יוסי להחליק מפעם לפעם יד על ירכי החשופה וללכסן אלי חיוך, הגענו לראש מצוק גבוה שם עצר יוסי את הרכב. הוא שאל אם אני מוכן להרפתקאה הגדולה ביותר של חיי ואני, קצר נשימה, לקחתי את ידו והשבתי בחיוב.

רגע אחר כך ראיתי את מתקן הבנג'י, מתקן מאיים של ברזל, עופרת ושחור. 

"זה החלום שלי מאז גיליתי את זהותי המינית", יוסי המשיך לדבר, לא מודע בכלל לחיוורון העז שפשה על פני. "לעשות את זה תוך כדי קפיצת בנג'י וברגע שפגשתי אותך היה לי ברור שאתה השותף המתאים לחוויה הזו".

השתנקתי בעודי מנסה להבין מה בהופעתי החנונית או בלשוני הגבוהה גרם לו לחשוב שאני השותף המתאים לניסיון ההתאבדות הזה ואילו יוסי פרש את השתיקה שלי כהסכמה והתחיל להתפשט, חושף לאור העולם בזה אחר זה חלקי גוף מושלמים.

עמדתי נטוע במקומי, פוסח בין הסעיפים, ולא הצלחתי להחליט; מצד אחד הגבר המושלם ותהום עמוקה מצד שני בדידות וקרקע מוצקה. עמדתי על עברי פי פחת, מבטי מדלג בין יוסי המתפשט ובין חבל הקפיצה הדקיק, שלא נראה חזק מספיק כדי להחזיק את שנינו, ונזכרתי בביטוי הוורשאי הידוע, אותו אצטט כמובן בשפת המקור: den Verstand verlieren?

לקפוץ או לא לקפוץ, זו השאלה ואני כמעשה המלט במקום להחליט פרצתי בנאום ארוך בו מניתי בפני יוסי את כל בעיותיי הרפואיות, החל מגיל הגנון וכלה באנקשנשוס מהשבוע הקודם וסיימתי ב"אל תאמר לי שלום, אמור רק להתראות", אותו זימרתי תוך הליכה מהירה לכיוון הכביש. קרני שמש של שעת צהריים ליטפו את דמותו המתרחקת, יסעור בודד שריקרק מרחוק ואני נשאתי עמי את צער השתיקה עד שנמוגה דמותו.

האם אי פעם ניפגש עוד? האם יצטלבו דרכינו בעתיד? אולי כאשר נוגה תיגע במאדים.

לא אני הוא האיש לא אני

אל שובו משכבר מצפה את

את קורות נדודי הישנים

לך הבאתי במקום טבעת.

במבט אל תצודי יגון

הוא חלף אך לא מת עדיין

התקרבי וראית בחלון

על מצחי העייף אות קין.

מה איכפת לך אני או הוא

או אחר יתנבא ביער

ובחצות תוך דממת הרהור

לך ירקום אגדת הסחר.

והשחר בשחוק עת יקרא

ויחרוק שן מבעד לדלת

אז יופיע אחר ושירה

לך ישיר משכימה ונבדלת.

מכולם מנת חלקך תקחי

בו יגון בו הצחוק בו הכח

ובמותך לא ידעו למי

את הקדשת את ליבך המנוח.

אל תבכי תעבורנה שנים

ואחר לך יביא טבעת

ואני לא אני הוא האיש.

אל בואו משכבר מצפה את.

לא אני הוא האיש 

ביצוע: צביקה פיק

מילים: אלכסנדר פן

לחן: צביקה פיק

פוסט זה נכתב על-ידי חבצלת מהשרון המאממת, במסגרת פרויקט האירוח המאמם של רחם פרגיה המאממת.