אל תשליכני כטמפון משומש (או: עושים את יולי זרגן)

הבחירות שתקפו את ארצנו לאחרונה הביאו איתן גל של מסיבות אפטר-אלקשן טורדניות במיוחד, כמו היו מעריצות של רן דנקר שניה אחרי שהשליך את נינט לכלבים. אני כשלעצמי מעדיפה שיכרתו לי את התוספתן בלי הרדמה על פני הפגנת נוכחות באירועים משמימים שכאלה, שאין בהם אפילו גיב-אווייז שווים (את הכל ביזבזו לפני הבחירות). אבל מכיוון שסבתא-רבא של הבלונדיני נבחרה ברשימת הגימלאים (כרגע עדיין לא במקום ריאלי - תנו לה חודש חודשיים), לא הייתה לנו ברירה ונגררנו למסיבת ניצחון ב'דום', ממש כזוג קוראי פנאי פלוס מדימונה עם כפכפי דפוק-אותי חדשים.  

גל ההלם הראשון חבט בי כמו ניראל במימי, כשהשומר הצרפוקאי בכניסה לא זיהה אותי מיד. שלפתי מולו בזלזול את תעודת הזהות שלי, אבל רק התערבותו של בלונדי החתיך שניפנף בקשרים משפחתיים הצליחה להעביר אותי מעבר לרמפת כסאות הגלגלים שבכניסה. מירפקנו שני זקנים כדי להגיע למזנון, רק כדי לגלות (גל הלם שני!) שהתפריט מורכב מפירה גושים על בסיס מים, ממנו התחמקתי בהצלחה במשך שנתיים בצה"ל, ודייסת קווקר שזה אוכל של יצאניות רוסיות שגרות בראשון. מלצריות פיליפיניות הסתובבו בין הבאים בלי שמץ של גלוס, ותהיתי ביני לביני אם אוכל לקחת אחת מהן הביתה שתעשה את הפנלים בלי שישימו לב. אבל לפני שהספקתי לומר "ג'ק באוור", גרר אותי בלונדי משם, להתחכך (אני הורגת אותי!) בזוכים.

בדרך עצר אותי זקן אחד ואמר שהוא היה רוצה להשתמש בי לקמפיין ההמשך של המפלגה. בתור אשת עסקים מנוסה (עם אובדרפט עצבני) ניסיתי לברר כמה יצא לי מזה והאם אוכל לממן בתמורה שדרוג של האייפוד הורוד שלי לאייפוד וידאו. אבל לפני שהשלמתי את המשפט, הוא כבר שכח במה מדובר ועבר להטריד מישהי אחרת. הזקנים האלה מאבדים את קו המחשבה יותר מהר מאשר מיקי בוגנים את הבוטוקס שלו.

סבתא-רבא של בלונדי דומה לו שתי טיפות אפל מרטיני, חבל רק שריבועי הבטן שלה מתבזבזים על רפי איתן. ניסיתי להעיר לה בעדינות האופיינית לי, שמכנסיים מתרחבים כבר מזמן לא ושהדבר הנכון עכשיו הוא מכנסי חיתול, אלא שהיא שמעה רק את המילה האחרונה והתחילה לדבר איתי בהתלהבות על סוגי הסופגים השונים, ועד כמה חביבים עליה אלו של 'שיקמה'. בהיתי בשפתיה האדומות, נסגרות ונפתחות בקצב קבוע, כמו המסוע של הסושי ב'מון', ובעודי מציצה ביאוש בפרנץ' המתקלף שלה חשבתי האם גם אני נדונה להיראות כל כך מוזנחת בהגיעי לגיל מופלג, נניח שלושים וחמש.

רמזתי לבלונדי שהגיע הזמן לעשות לביתנו ונפרדנו מסבתא רבא בנשיקה על כל לחי. פילסנו דרך חזרה לכניסה, מעשה כמעט בלתי אפשרי בגלל כל ההליכונים שפיזרו שם בחוסר התחשבות. אין ספק שנעלי הסטפן קיליאן שלי התבזבזו על האירוע הגריאטרי הזה, אבל התנחמתי בתקווה שסבתא בלונדי עוד תגיע להיות שרת התמ"ס ותשיג לי הנחות במיסי היבוא על תיקים של הלו קיטי.

"מה את חושבת עכשיו על תיקים?", אמר לי בלונדי. "קודם תנקי את האודם מהלחיים". בחיי, קשה להיות אני.

פוסט זה נכתב על ידי חבצלת מהשרון ההורסת ודויד42ת"א,ביהונתן הפורסת, במסגרת פרוייקט 'עושים את יולי זרגן' - פעם ראשונה חינם. ותודה לרחם פרגיה על היוזמה. כה לחי.