חזון העצמות היבשות

איו.

הפעם הראשונה בה שמתי לב לקימוריי העגלגלים מדי היתה בגן חובה. עד אז נחשבתי לחתיכה לוהטת, עד גיל שנתיים אפילו היו לי עיניים כחולות (התחלפו לירוק, אין טענות) והחיים היו יפים. ואז זה קרה, ביום שבו כולנו התבקשנו להביא מהבית גיגיות ובגדי ים, ולדמיין שאנחנו עושים יום בריכה. השתחלתי לתוך הביקיני שאמא קנתה לי, כשלפתע שמעתי את אחד הילדים צועק: "תראו את יולי! יש לה בטן!". עד היום אני זוכרת את הסיטואציה לפרטיה הדקים ביותר. חוץ מהבטן שלי, היא היתה די עבה.

בספרה המופתי "וידוייה של יורשת", טוענת פריס הילטון שאם ליורשת אמיתית הכוח להחליט על כל דבר שהוא, אין שום סיבה שלא תוכל להחליט לאיזו משפחה להיוולד. כנראה שאינני יורשת אמיתית, אם אני תקועה עם סבתא זרגן ועם גנים שהביאו אותי ביסודי למצב בו אין לי ג'ינס אחד בארון, כי אף אחד לא נסגר עליי. הייתי אוכלת כמויות עצומות, משמינה, נכנסת לדיכאון כי אני שמנה ופותרת אותו בעוד כמויות עצומות של אוכל. מעגל שומנים קסומים שלעולם לא נפתר. תוסיפו לזה משקפי ראייה בשיק רפי איתן וגשר בשיניים, ותבינו למה עד היום רוב תקופת היסודי שלי מודחקת לחלוטין.

הדיאטה הראשונה היתה בחופש הגדול בין כיתה ז' לח'. אמא קנתה לי ביקיני של פלפל עם מכנסונים בגזרה ממש גבוהה (על יב"ז התיכוניסטית המורדת זה נראה אז מעולה), מה שנתן לי מוטיבציה לאכול רק סלטים במשך כל החופש הגדול. אני לא זוכרת כמה זמן החזקתי מעמד, רק שבסופו של דבר חזרתי לתקוע ג'אנק כשאר בני הנוער, והגוף חזר לקימורי הניקי גולדשטיין המוכרים. לצלילי סבתא זרגן, שמסבירה לי שמבנה גוף לא משתנה ושאקח עוד פרוסת עוגה, התחפרתי בתוך הקוקון שלי, שהיה בנוי מהרבה צמיגים וחרדות – חרדת ה"מה יקרה אם שוב כולם ירצו ללכת לים", חרדת ה"בנים תמיד מעדיפים רזות, אז מה אם יש לי ציצים" וחרדת השופינג. ואז פגשתי את אנאבל.

אנאבל מהממת, בכל פרמטר שהוא. גם לה זה לא בא בקלות, ושנים לקח לי להבין איך היא מסוגלת לזכור כל דבר שהכניסה לפה בשבוע האחרון ולאזן את זה עם ימי צום מרוכזים. ובגיל 16, כשהבאתי לרמת מאסטר את שילוב הידיים הנונשלנטי על הבטן כשיושבים רגל על רגל עם חולצה קצת צמודה (מוכר בתור "ישיבת השמנות עם הבגדים היפים") – ללוות את אנאבל לרכוש ג'ינסים במידה 36 בקסטרו (לפעמים 34) הרגיש לי בכל פעם כמו מוות קטן ועתיר שומן רווי. אבל כשאוהבים מישהו באמת, אפשר לבלוע את הצפרדע יחד עם חצי חלה מתוקה שאבא הביא לשבת, והכל עובר. עד השופינג הבא, בו שוב ג'ינסים במידה 40 בקושי נסגרו עליי, ובגדים שרציתי לרכוש למסיבת הסיום של י"ב ולא עלו עליי, נראו נהדר דווקא על אמא זרגן, לנצח 36.

זה לא שהייתי אמא של גילברט, סתם נינט לפני הדיאטה, פלוס מינוס כמה ארוחות סופרסייז. אפילו היה לי חבר שאהבתי, ולפעמים ערסים היו שורקים לי ברחוב. אבל עם עבר של עוגיפלצת, קייט מוס כמודל לנשיות ואחוזי שומן של גבינת נפוליאון – את תמיד תרגישי כמו הבשר הלבן האחר, ותעשי דברים איומים כדי להוכיח לעצמך שזה לא נכון. גם אם בגיל 22 תחטפי בחילה רק מלשחזר אותם בראש. נו, לפחות עכשיו זה גורם לך לאבד את התיאבון.

ואז התגייסתי. איכשהו מצאתי את עצמי, גוש פינוק תובעני, בתפקיד שדורש טירונות (הקורס נכלל) של חודשיים וחצי בערך. אווירת הצבא המדכדכת, המסעות הארוכים, הניווטים ושבוע השטח, כמו גם האוכל המגעיל וההתרחקות שלי מכל מה שמתוק צמצם אותי בחצי. זה המשיך כשהגעתי אל הקו והחלטתי שלא לקלקל את מה שהצלחתי להשיג. אז ויתרתי על לחם (מה שממשיך עד היום), הפחתתי בפחמימות, קיצצתי לגמרי במתוקים והתחלתי לאכול דברים כמו פתית ושיבולת שועל. פתאום מצאתי את עצמי זוכרת בדיוק מה אכלתי ומתי, סופרת כל מה שאפשר לספור ויורדת עוד ועוד קילואים, עד לשחרור.

"אין מי שלא פוחדת להשמין. אולי רק את", אמרה לי תרצה גרנות באחד השיעורים אחרי שהעליתי איזה רעיון דבילי לקהל יעד. ואני רק חשבתי לעצמי כמה אין לה מושג. כמה אני נאבקת בעצמי לאכול כל יום סלט לצהריים (אבל לא להתחרע על כל הלחם), ללכת בקביעות למכון גם כשלא בא ולהפסיק להסתכל תמיד על החתיכה הכי גדולה בצלחת, אפילו שזה טבעו הגרגרני של האדם. כמה סוגי מזון – כמו פופקורן, מיונז, חמאה, בורקסים, מתוקים, חלות, גבינה צהובה, צ'יפס והרשימה נמשכת – לא קיימים אצלי כבר כמה שנים. כמה זמן (בחיי, אני כבר לא זוכרת) לא אכלתי דברים כמו המבורגר או פיצה. יב"ז, מאחורייך.

שמן זה לנצח, זה בראש. אז מה אם היום אני מידה 36 (לפעמים 37. אני באמת צריכה להרגיע עם הסלט קיסר). עכשיו תסלחו לי, אני חייבת לאסוף כמה מכנסיים שהחייט הצר בשבילי, ואז לעוף למכון. ואני עדיין מחכה למתנות.