מזוודה

נכתב לעוד פרוייקט של דודה מלכה.

במלחמה הזאת אני אפסיד, אומר לעצמי שעה ששוב אני לא מצליח לכוון נמוך מספיק כדי לקלוע לאסלה, ומרטיב את השוליים. הבקרים האלה הופכים קשים יותר ויותר, ואולי באמת כדאי להרים כבר טלפון לכוסית ההיא ממחלקת הקפואים. את הדייט האחרון שלי אני בכלל לא זוכר, וגם לא בטוח שאני רוצה – לרוב הם הסתיימו בשטרות על שולחן הקפה, ואין שום סיבה להניח שהמקרה הזה היה יוצא מהכלל. השגרה קוסמת לי מכדי שאעשה מאמץ כלשהו לשבור אותה.

בעיניים חצי פקוחות אני עושה את דרכי למיטה, מנסה להיזכר בסוף של החלום ההוא עם שתי הג'ינג'יות בתא העיתונות של הקאמפ נואו – אולי הפעם נצליח להמשיך מאותה נקודה. אבל שנייה לפני הכרית משהו פוגע לי באצבע הקטנה, וכוח מסתורי גורם לי לבעוט בו בעצבים. כשהכאב מתפשט בכל כף הרגל, מתחילה לחלחל בי ההבנה שלא הייתי אמור לעשות את זה. אני פוקח חצי עין כדי לגלות מזוודה שחורה מונחת לרגליי. מזוודה שלא אמורה להיות שם, לא בשעה כזאת.

מחוג השניות היה תקוע והמשיך לזוז במקום בתנועה סיזיפית, כמו נמלה שעדיין לא קולטת שדרכו עליה. כך או כך, השעה היתה מוקדמת בהרבה ממה שציפיתי. מישהי אמרה לי פעם שיש לי שלפוחית של אישה, אבל אני לא באמת זוכר אם שילמתי לה כדי שתגיד את זה, או שהיא סתם הביעה דעה מיוזמתה. אני מניח את המזוודה על המיטה ופותח אותה. פתק קטן ששורבטו עליו ארבע ספרות מתעופף ממנה אל הרצפה, מודיע לי שנשארו פחות מעשר דקות לשעה המיועדת. מעולם לא הייתי חובב גדול של שינויים, על אחת כמה וכמה שינויים פתאומיים שאיש אינו טורח ליידע אותי עליהם. עם החובבנים שמציפים את התעשייה הזו פלא שהיא עדיין קיימת, חושב לעצמי שעה שאני מרכיב את הקת והכוונת על הרמינגטון.

מוציא מהמקרר פחית צוננת של בירה ועולה לגג. אין זמן לקפה, אבל החום המפתיע ששרר על הגג גם כך לא היה מאפשר לי ליהנות ממנו יותר מדי. אני נשכב על האספלט, שהיה בשיא המעבר מקרירות של בוקר ללהט של צהריים. לוגם מהבירה ומתחיל לסרוק את הפארק הקטן שהשתרע מהעבר השני של הכביש. זיהיתי את המטרה מיד – הוא לבש חליפה יוקרתית למראה, אחז בתיק ג'יימס בונד מהיפים שראיתי וחצה במהירות את הפארק לקראת מפגש עם עוד שתי חליפות בדוכן הקפה שעל הכביש.

יש לו פנים חיוורים, עיניים קטנות ושפתיים מהודקות, בדיוק כמו בתמונה שנחה מולי על האספלט. דרך הכוונת נראה כאילו הוא כמעט מסתכל עליי, במבט שנראה לי מרגע לרגע פחות טרוד ויותר אכזרי. יכולתי לדמיין אותו מארגן עסקאות נשק בסיירה ליאון, מוכר סמים לתלמידות חטיבה או ראש אימפריית פורנו ילדים – אני מניח שזו הדרך שלי להקל על עצמי את העבודה. אני מחכה שיסובב את הראש עוד קצת לכיווני, ובאחת מוציא את האוויר מריאותיי וסוחט את ההדק. העיניים העכבריות נפערות לפתע, מה שמשווה להן מראה כמעט נורמלי. צווחות מקפיאות דם נשמעות ברחבי הפארק שעה שהמטרה שלי מביטה הצידה, לעבר ילדה כבת ארבע ששכבה כעת מדממת על הקרקע. נו, אמרתי להם שאני לא טיפוס של בוקר.