ההורים של סבתא היו בני דודים

הליכי הגירושין של הוריי, שהתחילו לפני כשנה והסתיימו ממש לא מזמן, היו אחד הדברים הטובים ביותר שיכלו לקרות לסבתא זרגן. עד אז, סבבו רוב תלונותיה את חסרונו המורגש של סבא זרגן – מורגש, כיוון שהיא מקפידה להזכיר לנו אותו מדי עשר דקות. בתחילה עשתה זאת באופן ישיר ובוטה, כמו במשפט האלמותי: "רוצה לאכול? יש קציצות, יש אורז, יש סלט מיונז. רק סבא אין". משהבחינה כי האפקטיביות מתחילה להתפוגג, החלה לאזכר אותו באופן עקיף אך יצירתי למדי – זכורים לטובה משפטים כמו: "אני נוהגת בלי חגורה כדי לפגוש מהר את סבא", "אני יוצאת בשיער רטוב כי אני מתגעגעת לסבא" ו"לא עשיתי ביופסיה כבר ארבע שנים כי אני רוצה לסבא".

אך מהרגע בו החלו ההליכים, גילתה סבתא זרגן עולם שלם וקסום של התמרמרויות גירושין. באחת ויתרה על הנטיות האובדניות, שלא היו מביישות את אחרון מעריצי אוונסנס, למען תשוקה בוערת לחיים מלאי טרוניות. פתאום יש לה סיבה חדשה לא לעצום עין כל הלילה, פתאום היא חווה מחדש את כל הכאבים מזווית שונה לחלוטין, פתאום אפשר להעלות את גירסת המיוזיקל של "מה יגידו השכנים". מי שלא ראה את האש היוקדת בעיניה כשהיא מדברת על הבגידה של אמא בתא המשפחתי, או ההחלטיות בה היא קובעת ש"גבר שאשתו טובה אליו לא בוגד" – לא ראה פריחה מחודשת מימיו.

לתומי חשבתי שרנסאנס שכזה בפולין הוא הזדמנות מצוינת לגרור את הבלונדיני למפגש ראשון עם הצד המקפיא של המשפחה. לרגע לא עלה בדעתי שסבתא, ממש כמו אדושם, דוגלת באיזון קוסמי לפיו על כל נישואין שמתפרקין במשפחה – יש צורך בחתונה שתאזן את הכף. וברגע בו התבייתה הכוונת הוורשאית שלה על חתיכותו של בלונדי, היה אפשר לשמוע את פעמוני החתונה מצלצלים. או שאולי היו אלה ציוציו של בן הדוד שלי, שבדיוק הביע התלהבות מהפולקע מעשה ידי סבתא: "הוא ממש רך! זה לא כמו של אמא!". אך לסבתא לא היה פנאי להתענג על מורת הרוח של אמו, שכן היא כבר תכננה נכדים.

"את זוכרת את אוטובוס הצעצוע הגדול שפעם הבאנו לך מלונדון?", הזכירה לי לפתע סבתא בשלב הקפה והעוגה. הנהנתי בחיוב, מוצפת זכרונות על אותו אוטובוס דו-קומתי אדום ויקר למדי אותו ניסיתי לרסק בכל-כך הרבה דרכים בילדותי. "אני שומרת את האוטובוס הזה לילד הראשון שלכם", הכריזה. לא נתתי להלם להשתלט עליי, ועניתי לה באסרטיביות: "אני באמת לא חושבת שיהיה אחד כזה בקרוב". "ככה?", התעצבנה סבתא, "אז אני זורקת!".

"מאוד יפה המעיל שלך", אמרה לי כשכבר עמדנו בדלת. "רק תיזהרי לא להשמין, כי לא תוכלי להיכנס אליו", הוסיפה וסגרה אותה. להתראות לימודים, שלום ירושה.