אדי

בדצמבר תל אביבי מפלח וקר היא מורידה את החולצה ומביטה על עצמה במראה. במבט עייף היא סוקרת את הבבואה שלה, כל מילימטר של גופה עובר תחת עיניה הבוחנות. אולי הטקס היומי הזה הוא שגרם לקמטוטים הקטנים שסביב להן להעמיק, אולי סתם האפרוריות היומיומית שמדי לילה מואסת בבדידות המקפיאה ומתחפרת בחריצים החמימים שמתחת לעיניים.

יש לנו אותן עיניים, לי ולה. ירוק מסביב לחום מסביב לאישון שמדי לילה חש כל נים שפועם בגופה העירום. החריצים גם הם יגיעו, אני יודע ומהדק את המשקפת עוד קצת. יד אחרי יד היא משתחלת לתוך חלוק המשי שקנתה בכיכר המדינה לפני חודשיים. הוא לא באמת מחמם, אפשר לראות את זה גם מהעץ בקצה הרחוב, אבל היא עדיין מקפידה ללבוש אותו בכל פעם שהיא חוזרת מעוד פגישה כושלת. הנוסחה הנשית לעולם אינה מאכזבת – מגע של בד יקר מנתק אותן מעניק להן תחושה סקסית, בין אם מדובר בסדינים שחורים בביתו של איש עסקים בעל מבטא זר, או חלוק שמסמל התחלות חדשות, אלף תשע מאות שמונים ש"ח. אני מוציא את החשבונית המקומטת מהכיס האחורי של הג'ינס ומלטף אותה באצבע אחת, נזהר שלא ליפול.

היא חייכה הרבה בתקופה ההיא, וגם בילתה הרבה בחוץ. מדי ערב הוא היה מגיע לאסוף אותה, ברכב המנהלים הנוצץ שלו. דומה שהיה רוחץ אותו פעם ביום רק כדי להרשים אותה. והיא היתה מתרשמת, לובשת את חזיית התחרה השחורה ומתיזה עליה בושם, לפני שהיתה נכנסת לרכב הנקי ונעלמת במורד הרחוב. יכולתי לחכות לה שעות, רק כדי לצפות בה מחפשת את המפתח לבית בתיק בשיער סתור ואיפור מרוח, שעה שהוא מביט בה בזחיחות מבחילה מהרכב ונוסע כשהיא פותחת את הדלת. ואני הייתי מביט, דמעותיי מרטיבות את עדשות המשקפת, ושותק. עד הלילה בו צפיתי בו נכנס לחדר השינה שלה, ובפעם הראשונה עיניים שאינן שלנו הביטו בגופה העירום. בפנייה השלישית אחרי הבית שלה הבלמים הפסיקו לעבוד, ורכב המנהלים הנוצץ התנגש במשאית זבל.

היא הרבה יותר יפה כשהיא בוכה, כשהדמעות זולגות מעיניה אל צווארה, ומשם אל שדיה העירומים שכבר לא זקורים כמו פעם. אחרי כמה שבועות היא הפסיקה לבכות וקנתה לעצמה חלוק משי חדש, גם חזרה להיפגש עם גברים, אבל זה אף פעם לא באמת הצליח. ובלילות הקפואים, כשהיא נשכבת במיטה, מכבה את האור ומתייפחת בשקט, אני יורד מהענף שלי ועולה בשקט במדרגות אל החדר שלה. היא קופצת בבהלה במיטה כשהיא שומעת אותי נכנס, מביטה בי תוך שהיא מנגבת את הדמעות. "הרעמים מפחידים אותי, אפשר לישון איתך?". היא מהנהנת בחיוך עצוב ואני נשכב לידה וכורך את זרועותיה סביבי כפי שלא עשיתי כבר כמעט עשר שנים. הפעם כפות הרגליים שלי כבר מגיעות לקצה הרחוק של המיטה, אבל לא נראה שבאמת אכפת לה. וכשהיא עוצמת עיניים לחות ומחבקת אותי חזק, אני יודע שהלילה הכל יכול לקרות.