93 ימים של בריאות
(31/3/2015)

מצד אחד החלפתי בסרט אתמול ("הבן השביעי" למי שתוהה. כן, שני סרטים ביום אחד. לא, גם הוא לא היה מוצלח במיוחד) את הפופקורן בשקדים, ושקדים, כידוע, הם מזון בריא. מצד שני אותם שקדים היו מצופים בסוכר, הרבה סוכר, וסוכר, כידוע, הוא מזון השטן. ניסיתי לשכנע את עצמי שהטוב מתקזז עם הרע, וכשלא הצלחתי הלכתי להטביע יגוני בפאיאה צמחונית של "טפאו". כן, פאיאה ב-11:30 בלילה. אני יודעת מה תגידו, אבל ראשי טמון עמוק בעוגיות הכוסמין. אלו לא הרגלי האכילה שלי שגורמים לי לעלות במשקל, אלא הטבעונות ואני מסרבת לשמוע כל הסבר אחר! 

 

יום שלישי הוא יום פיסול. אם הייתי יודעת לעשות שימוש נכון בדימויים ובמטפורות הייתי מנסה להסביר מה אותן שלוש שעות עושות לנפש שלי. אבל אני לא, אז לא. במקום זה אומר שהעולם צריך להתהפך כדי שאוותר על השיעור הזה, ולכן השארתי היום ילד רוטן משהו בבית ונסעתי הוד השרונה כדי לסיים להניח ראש בין כפות ידיים. אני אדם קצר רוח. לפעמים יש בזה יתרון (כשצריך להחליט אני חותכת מהר ולא מתברברת בין האפשרויות), לעיתים קרובות יותר זו מגבלה (לעולם כנראה לא אוכל להיות מגשרת מוצלחת. אחרי חצי שעה אני מוכנה להוציא ולתת מכספי הפרטי רק שיפסיקו להתכתש על שטויות) ובכל מקרה לא האמנתי שאצליח להושיב את עצמי לפרק זמן ארוך כל כך בלי שארגיש כמו מנטוס בבקבוק קולה סגור. אבל המגע בחימר משכר אותי. אני מסוגלת לשבת שעות על גבי שעות, ללוש, לצבוט, להחליק, לעצב, בלי לחשוב מה אני עוד צריכה לעשות ולאן אני עוד צריכה להגיע, בלי לדאוג למה שמפריע את שנת הלילה שלי, בלי לזכור שאני צריכה לאכול.

 

עכשיו, בימים כתיקונם הייתי אומרת שאין פסול בדילוג על ארוחה שתיים והייתי מוסיפיה ואומרת שאמש אספתי מספיק קלוריות לשבוע שלם, אז באמת שאין שום סיבה לדאוג. אבל אנחנו כאן בפרוייקט של בריאות וזה לא באמת בריא לדלג על ארוחת בוקר וארוחת עשר ולהיזכר רק באחת בצהריים שעדיין לא הכנסת שום דבר לפה. לכן מיד בשובי הביתה נזפתי בעצמי, אספתי את הילד הרוטן והלכנו אל הסושיה המקומית, שם נעצתי מבטים מלאי ערגה בנגירי סלמון ואכלתי אדממה ופתאי צמחוני. בלי ביצה. עם המון בוטנים. תמונות אין, כי הייתי ממש רעבה, אבל כדי שלא תצאו מכאן בידיים ריקות הנה תמונה של ידיים וראש.

 

ספורט לא יהיה היום. הייתי נוזפת בעצמי גם על זה, אבל סיימתי את המכסה בצהריים. 

 

שאו ברכה.

 

 

שמור   בטל

4 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

94 ימים של בריאות
(30/3/2015)

בסוף דווקא זזתי אתמול. בשעות אחר הצהריים המאוחרות מצאתי את עצמי חסרת מנוחה ומשתוקקת, כן משתוקקת, לצאת מהבית להליכה. אני לא יודעת אם זה בגלל מזג האוויר או משום הצורך להיות קצת עם עצמי, אבל בשש בערב פרצתי בצעידה שהסתיימה שעה ורבע אחר כך והסבה גאווה גדולה לתוכנת הכושר שלי. במחשבה שניה זה היה כנראה מזג האוויר, שכן חוסר המנוחה הזה תקף אותי גם הבוקר, ברגע שירדתי מהמיטה, ומצאתי את עצמי בפעם השניה בתוך קצת יותר מ-12 שעות, צועדת ברחבי המושבה. החריצות הזו תעלה לי ביוקר כשאגלה בהמשך היום שהשארתי את כרטיס האשראי בכיס מכנסי ההתעמלות, ומעט אחר כך ארדם בסרט אליו הלכתי עם הצאצא (בוב ספוג, למקרה שמישהו תוהה), אבל הרטט הבלתי מוסבר נרגע מעט ובדרך לקח איתו כמה קלוריות, אז דייני.

 

בין ההליכה הספורטיבית ובין שנת אחר הצהריים בקולנוע תרגלתי פעם נוספת את עקרון ה"אם אין לחם תאכלו עוגות". השארתי בבית מקרר מהדהד וכיור משווע ליחס ולקחתי את הצאצא לאכול ב"אורנה ואלה" פלוס שיטוט בחנויות בשינקין. החוכמה, יקיריי, היא לגרום להם ללכת למקומות שמעניינים אתכם תוך שהם חושבים שאתם עשיתם להם טובה. הצאצא היה כל כך מרוצה מהבחירה ב"אורנה ואלה" שהיה מוכן להיכנס לכל חנות בדרך לשם ובחזרה, וישב בסבלנות לא אופיינית בשעה שתרתי אחרי חפצים מעניינים.

 

אם ב"זוזוברה" אתמול הייתי סקפטית, הרי שב"אורנה ואלה" ידעתי שלא רק שאמצא מה לאכול, האוכל יהיה ממש טעים. אז נכון שהיה מייסר מעט לבקש שיגישו את סלט המלפפונים והעוף בלי עוף (במקומו הם הביאו סלט קינואה), ונכון שבימים כתיקונם בכלל לא הייתי מסתכלת על מנה ששמה "קציצות אדזוקי וקינואה אדומה אורגניות עם צ'אטני עגבניות, קרם קשיו, סלט אורגולה, רוקט ופומלית ותפוחי אדמה אפויים בשמן" בלי לגחך בקול, אבל שתי המנות הללו בתוספת עוגיות טבעוניות לקינוח היו ארוחת צהריים מושלמת.

 

 

עוד ארבעה ימים לליל הסדר, עוד ארבעה ימים של טבעונות. נראה לי שאני מתחילה למצות את העניין. 

 

 

שמור   בטל

2 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

95 ימים של בריאות
(29/3/2015)

נשבעת לכם שהיקום צוחק עלי. מה צוחק, נקרע מצחוק. דקה אחרי שהוצאתי מתבגר לטיול צופים של ארבעה ימים והתיישבתי במטבח למנות את ברכותיי (המבלגן הראשי מחוץ לבית, מבלגנת המשנה בצבא והדיקטטור הקטן אמנם בחופש אבל לגמרי באחריותה של א. הנהדרת, מנהלת משק הבית והחיים שלנו) התקשרה אותה א. מהסוגריים וסיפרה שאתמול היא שברה את הרגל. חודש בגבס. אז אמנם המבלגן הראשי יחזור רק ברביעי בערב, ומבלגנת המשנה תגיע הביתה רק בחמישי, אבל מי ינקה את הבית, מי יכין אוכל ובעיקר - מה אני אמורה לעשות עם הדיקטטור הקטן בשבועיים מלאי תוכניות והתחייבויות שלא ממש כוללות אותו? 

 

אחרי כמה רגעי פאניקה החלטתי שהכלי הראוי להתמודדות עם קטסטרופה בסדר גודל כזה הוא שימוש בקלישאות. ולכן אני אחיה כל יום ביומו, אפיק לימונדה מהלימונים שניתנו לי ובהיעדר לחם אוכל עוגות (ובלבד שלא יהיו בהם שמרים, ביצים או מוצרי חלב). ביטלתי את מפגש הקוראות של מחר בבוקר, ויתרתי בלב כבד (נגיד) על תכניות הכושר להיום, גייסתי, באיומים ובהבטחות לעתיד טוב יותר, את הדיקטטור הקטן למשימת סידור הבית ובצהריים נסענו, בשביל הלימונדה והעוגה (המטפוריים), ל"זוזברה" בהרצליה.   

 

פר, הייתי סקפטית. לא זכרתי את "זוזוברה" כגן עדן לנמנעים ממזון מהחי. ה-v היחיד בתפריט שם מסמן שהמאכל הוא לא סתם spicy אלא very spicy. והנה, למרות הספקות הצלחתי לאכול שם ארוחה הרבה יותר מוצלחת מזו שתכננתי לארגן לעצמי בבית (i.e. לחם, טחינה ושאריות מרק מאתמול). עיצה מצוינת נתנה הצרפתיה ההיא, לא ברור לי למה ערפו לה את הראש.

 

 

 

 

למעלה משמאל סלט ירקות בורמזי, למטה משמאל סלט אטריות שעועית, עגבניות ובוטנים ומימין מנה בשם ניו יסאי יקי בה אטריות הראמן הוחלפו באטריות אורז ורוטב הצדפות ברוטב סויה. 

שמור   בטל

5 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע