ציפצופים
(21/8/2005)

עוד פרויקט, והפעם פרויקט מילים של הדודה. אוהבת מילים ולכן למרות שזה מנוגד לדת שלי לכתוב סיפור בפחות מחודשיים ימים וגם ההגבלה הזו של 500 מילה נראית לי אכזריות לשמה, החלטתי להשתתף.

הנה 494 המילים שלי.

 

זו לא הפעם הראשונה שאני נוסעת בכזה, אבל לאוטובוסים בהם אני מורגלת, אלו שמובילים אותי לטיסות ומהן, יש ריח שונה וגם אחרי שהם מתמלאים, אף פעם אין בהם דוחק או צפיפות, רק ציפיה קרירה.

באוטובוס הזה אין שום קרירות. חם. חם ומצחין. ריח מעליב נחיריים, שגם המטפחת המבושמת שאני מצמידה אל האף לא מצליחה לסלק. ויש גם את הצפצופים המעצבנים, שהתחילו להכות באוזני ברגע שעליתי לנסיעה הזו ולא הפסיקו גם אחרי שנשלחתי על ידי הנהג, אדם גס רוח, אל אחורי האוטובוס.

הריח מקורו ברור. על חולצת היושבת לפני מצוייר עיגול רטוב מתחת לבית השחי. גם לזה היושב לידה, בקירבה מטרידה. ריח חמוץ של זיעה. ריח מתקתק של קיא. ריח שתן. ריחות גוף. מקור הצפיפות אף הוא נהיר. הנהג היושב קדימה אינו מפסיק להעלות אנשים לנסיעה הזו. עוד ועוד ועוד אנשים ועם כל אחד שעולה פוחתת כמות האויר הפנוי.

אבל מאיפה מגיעים הציפצופים?

בחוץ חשוך ואני יכולה לראות את השתקפות האנשים בחלונות. זה חוסך ממני את הצורך להביט בהם עצמם. אני לא אוהבת לנעוץ מבטים. זה לא מנומס. אני מנסה לקרוא בהשתקפות שלהם אם גם הם מוטרדים מהריח, מהקרבה הנוראית, מהצפצופים, אבל הם נראים שקועים בעצמם. אופפת אותם שלווה לא טבעית.

חבורת מסוממים!

בלי להזיז יותר מדי את הראש, כדי שלא ישימו לב, אני מנסה להבין מאיפה מגיע הרעש הזה שטורד את מנוחתי. אולי אחד הנוסעים השאיר חלון פתוח. חרך צר, כמעט בלתי נראה, שמאפשר לרוח לפרוץ פנימה בשריקה.

אלא שרוח, גם משב דק משרקרק, לא רק היתה פורעת שערות היושב ליד החלון. היא היתה מביאה אותו להיצמד אל החרך לנסות לגמוע מהאוויר הטרי. שערות כולם סדורות. איש אינו זז.

ומלבד זאת, פתאום אני חושבת, שריקה אינה צפצוף.

אני עוצרת את הנשימה לרגע ומניחה מטפחת מבושמת על אוזן שמאל ויד לחה מזיעה על אוזן ימין. אין בזה כדי לסייע. הצפצופים עדיין שם. קודחים במוחי בלי להפסיק.

מהדקת הידיים חזק יותר. שום דבר לא עוזר. הצפצופים שם כדי להישאר.

אני מנסה להתעלם. למצוא את המרכז שלי. נועצת מבט קדימה, מתרכזת בחשכת החלון הקדמי של האוטובוס, באור הרחוק, לכיוונו נוסע הרכב.

אבל טילטולי הנסיעה לא מאפשרים לי להתרכז וגם המנטרה שאני ממלמלת אין בה להואיל.

הצפצופים הנוראים ממלאים את ראשי.

די!

הכאב נאחז לי ברקות. לחץ בלתי פוסק. אני מנופפת בידיים, מכה באוויר.  

לא יכולה יותר.

"איך אתה לא משתגע?" אני צורחת על היושב לידי. אדם חיוור, עיניו שקועות. הוא נותן בי מבט אטום. שנים של עכבות, שנים של מכובדות ראויה, מתפוררות ללא שליטה. הצפצופים האלה. אני מטלטלת את הראש. שיבין. "הם מוציאים אותי מדעתי".

בלי שום הכנה האיש מכה בי בחזה. ביד מאוגרפת. מכה חזקה שמקפלת אותי לאחור אל משענת הברזל של הכיסא. מה אתה עושה, אני רוצה לצעוק, אבל נשמתי נעתקת ובמקום צעקה יוצאת אנחה מתמשכת. אההההה.

כל האויר נגמר לי. הרגשת שריפה מתפשטת אצלי בחזה. ומבעד לכאב הנורא, המטלטל, הופכים הצפצופים הקצביים לצפצוף אחד, מונוטוני.

עוד מכה בחזה.

הצפצוף עדיין שם. ארוך. אבל עכשיו הוא כבר מטריד פחות.

כמו היושב לידי אני מחזירה מבט אל החלון הקדמי ובוהה באור המתקרב.

שלווה.

אולי זה נכון מה שאמרו לי כל השנים. לא הכל רע בתחבורה הציבורית.

 

שמור   בטל

בקטגוריות: קצרים
53 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לפוסט הקודם     לפוסט הבא     לבלוג המלא