מילא לא מובן. אבל מדכא? ועוד בימים אלו?

אז החלטתי ללכת על סוף טוב.

שיהיה רק טוב בסוף השבוע הזה.

במלחמה הזו אני אפסיד. "אין קהל לסוף מהסוג שאתה רוצה", היא אומרת ואני מתעקש וכותב סופים עגומים בזה אחר זה, חוזר וטוען שאי אפשר אחרת, שהרי בחיים הדברים אף פעם לא נגמרים טוב וכל הזמן הזה אני יודע ביני לביני, שבמלחמה הזו אני אפסיד. בלי סוף טוב היא לא תפרסם את הסיפור שלי ואם הסיפור לא יתפרסם, אין סיכוי שאצליח להשיג סוף טוב לעצמי.

זהו סוג של מלכוד; בחור פוגש בחורה, בחור אוהב בחורה, בחור מפחד להתחייב והיא שמחפשת סוף טוב לעצמה עוזבת ומשאירה רק קקטוס קטן על הניאגרה, לדקור את אצבעו בכל פעם שהוא מוריד את המים. היא לא עונה לטלפונים שלו, מסרבת לראות אותו, מנשקת את השליח עם הפרחים, להראות שכבר לא אכפת לה והדרך היחידה להסביר לה עד כמה היא חסרה, עד כמה אי אפשר בלעדיה, היא בסיפור.

סיפור שלא יפורסם אלא אם יהיה לו סוף טוב.

אבל אם הסוף יהיה טוב, איך תדע שאין טעם לחיים בלעדיה?

בסיפור שלי הגיבור מת, שוב ושוב, מלב שבור. ואולי מרעב, כי לאוכל כבר אין אותו הטעם או מחוסר שינה, כי איך אפשר לישון כשהצד שלה במיטה ריק. "פשוט תחזיר לו את הבחורה", היא מציעה. אלא שאת הסוף הזה אני לא מסוגל לכתוב. אני מפחד לחשוב עליו. מפחד להיאחז בו ואז להתרסק כשיתברר שמה שנכון לסיפורים אינו נכון תמיד למציאות.

היא לא מניחה לי. מסתובבת סביבי כמו דבורה עמלה, מכינה לי קפה, מחממת בורקס ישן שמצאה אצלי במקרר. "אין לך כותבים אחרים להציק להם?" אני שואל ומצית את ביתו של הגיבור שלי. אש האהבה אקרא לסיפור.

"סיפורי שרפות לא מוכרים", היא אומרת מעבר לכתפי ומיד חוזרת לנזוף במישהו בסלולרי שלה. תמחוק ותתחיל מחדש, מסמנות שפתיה.

אני מתחיל מחדש. בחור פוגש בחורה, בחור אוהב בחורה, בחור מפחד להתחייב והיא בכעסה אוספת מכל הבא ליד מסתלקת בסערה, לא מודעת לזה שיחד עם הבגדים והכלים היא לקחה גם חתיכה פועמת ממנו. אנשים חלולים לא יכולים להתקיים לאורך זמן, אני כותב, והבחור מתקפל פנימה לתוך עצמו עד שלא נשאר ממנו כלום.

"זה סיפור אימה", היא טוענת ומתיישבת לידי מקרבת ומרחיקה את פרצופה מצג המחשב. "אני חייבת משקפיים", היא אומרת ומקמטת את אפה. "את נראית כמו ארנב", אני אומר לה ומנסה לחשוב אם בעל חיים יוכל להציל את הסיפור שלי.

"אלוהים", היא מרימה ידיים ביאוש וקמה.

"לאן?" אני נזעק.

"לשירותים, אידיוט". היא משיבה. "תחזור לכתוב".

בחור פוגש בחורה. בצער בעלי חיים, לשם הלך כדי לקחת לעצמו כלב או חתול שיפיגו את בדידותו. בחור אוהב בחורה. איך אפשר שלא. כשהיא מקמטת את אפה היא נראית כמו ארנב. מה פתאום כמו ארנב. האצבעות מדפיסות ומוחקות. בחור מפחד להתחייב ונשאר עם בית מלא בעלי חיים, אבל בלי הבחורה.

"גם בעל חיים הוא מחויבות". קצת קשה להבין את הדיבור שלה, כי האצבע תקועה לה בפה.

"זה הקקטוס", אני אומר לה. "תיזהרי בפעם הבאה".

"זרקתי אותו לניאגרה".

האצבעות שלי מלאות סימני דקירה. היא מסיימת להפיג את הכאב של עצמה ועוברת אלי.

אני אמור לשאול מה היא עושה, אבל במקום זה אני מניח לה לאחוז בידי, בזמן שזו האחרת מקלידה במהירות סוף חם כמו פיה.

והרי כל הזמן ידעתי שאפסיד במלחמה הזו. רק לא ידעתי שלהפסד יהיה טעם כל כך מתוק.