יומנה של חתולה

רגע לפני שהיא חוזרת ואני בורחת נראה לי כרגע המתאים לספר לכם על הסו קולד טיול שלנו ברחוב שינקין.

אין לי תשובה לשאלה למה פשוט לא קמתי וברחתי משם. ענין של אסרטיביות לא פתורה אני מניחה. או הרגשת כובד שלאחר זלילה חסרת עכבות?  כך או כך מצאתי עצמי בצהרי אוגוסט ברחוב שינקין המהביל נגררת אחרי שתי אחיות מבולבלות וארבעת ילדיהן ההיפר אקטיביים ושואלת את עצמי: איפה טעיתי???

זה לא רק העובדה שכל רגע ילד אחר צריך פיפי. וקקי. ולשתות. ופיפי. ו"אממממממממממא תגידי לו". וזה לא רק העובדה שהם מטפסים וקופצים ומדלגים וגורמים לי לשבץ קטן בממוצע פעם בחמש דקות וזה לא רק העובדה שכל חנות שאנחנו נכנסים אליה אנו נתקלים במבט מבועת ולא מאמין של המוכרות והסיכוי למדוד וגם לקנות משהו הוא אפסי (הסירו דאגה מליבכם. אני במיטבי כשההימורים נגדי. גם הפעם יצאתי עם שקיות) אבל זה בעיקר העובדה שמצאתי את עצמי סופרת כל הזמן. כמו רועת כבשים מאותגרת. וכל הזמן היה חסר לי ילד. זה היה כמו מטריקס הולוגרמות כזה. רגע הוא פה וברגע שאחריו הוא בכלל מהצד השני של הרחוב. אני חושבת שאיבדתי שנה מחיי באחר הצהריים הזה. זה הגיל? זה בגלל שהם לא הילדים שלי? אני לא זוכרת שהיה אכפת לי כ"כ אם מישהו מהילדים שלי היה הולך לאיבוד.  

אבל מה שהכי מציק לי זה שפתאום התחלתי להרגיש שאני מאבדת את ההגנות שלי. זה התחיל כשהבת-תשע החמיאה לי קשות על סגנון הלבוש שלי. או אם לצטט במדויק "אמא, למה את לא מתלבשת כמו פוסיקט"? (פסססס, חבצלת, תדעי לך שגופיית הפופאי היא להיט היסטרי. תודי לה בשמי), המשיך בהערצה הגורפת שזכיתי לה מצד הזאטוטים עת ביקרנו בחנות הקעקועים של ג'ובינו שם זכיתי לקבלת פנים של סלבריטאית על והבת תשע קבעה תור לקעקוע היום בעוד 7 שנים ונפרץ סופית כשניסיתי לתאר להם איך בדיוק מרגישים כשנמסים והזכרתי את המכשפה הרעה מהצפון. מאותו רגע סובבו אותי ארבעה זאטוטים פעורי עיניים וביקשו ושבו וביקשו "תספרי לי עוד פעם".

השיא היה כישבנו שם, באיזה חנות מפונפנת תחת למזגן, חבצלת מדדה והסירה ומדדה שוב והתלבטה והסתחררה הנה והנה (מי שלא ראה את חבצלת מחוללת לא ראה פיוט מימיו) ואילו אני ישבתי שם מוקפת ילדים מקשים קושיות וחדים חידות ומעמידים דברים על דיוקם ולא ידעתי מי שבוי בידי מי. ידעתי רק שנורא כיף לי עם הילדים האלו ושלא היה אכפת לי בכלל להמשיך ולהסתובב איתם עוד שעות. ונדמה לי אפילו שברגע של חוסר שימת לב אף חלף בי איזה כיווץ של השתוקקות ומחשבה מטורפת שחבל שגם לי אין עכשיו איזה טף בבית. מה זה יצר הקינון הזה? אם מוסיפים לזאת את החשק לאפות שנחת עלי לאחרונה (בשבוע שעבר אפיתי מאפינס. לבד. לגמרי לבד. וגם הכנתי סלט כרוב. פעמיים ) נראה שיש סיבה לדאגה. מה השלב הבא? אני אמצא עצמי סורגת גרביים לנכדים ורוקמת גובלנים בתלת מימד?

בסוף אגב הבנתי מה הסיבה שצירפו אותי למסע. הן היו זקוקות למישהו שרירי וחזק שיפתח עבורן את בקבוקי המיץ. לרגע שקלתי להרגיש מנוצלת אבל אז קיבלתי במתנה שתי גופיות שהאחיות לבית השרון קנו ברגע של חולשה (הם הרגישו צורך לפצות את המוכרת אחרי שהילדים אירגנו מחדש את המדפים) ודקה אחר כך הבינו שאין סיכוי בעולם שהם אי פעם ילבשו אותן. כך שאפשר לומר שיצאתי מורווחת.

שתי מסקנות לסיום:

מסקנה 1: אני אוהבת אותה. את הבית שלה. את הילדים שלה.  הגיע הזמן להכיר את בעלה.

מסקנה 2: אני מתרחקת מפה לכמה ימים עד יחלוף זעמה. נתפוס את זנבו של החופש הגדול ונסתלבט קצת באיזה קלאב טורקי משובח. נשוב ונתראה ביום חמישי.

ואל תשכחו, יום שני, גמר כוכב נולד. כולם מצביעים למישה. אני לא רוצה לחזור ולשמוע שסעדו ניצח, ברור?

(ואם יש ביניכם מישהו שיודע איפה בדיוק בטורקיה אני יכולה למצוא את יאיר לפיד זה הזמן לגלות לי. מחצית מלכותי מובטחת לו.

את המחצית השניה אני שומרת ליאיר).