סוג של הספד
(6/1/2015)

בשבת נפטרה מי שכונתה בבלוג הזה א' הנהדרת, המטפלת שהפכה ברבות הימים לאופר וגידלה את הילדים שלי במשך כמעט שלוש שנים. אתמול נסעתי צפונה לנחם את בני משפחתה האבלים, אנשים מקסימים שבמשך אותן שלוש שנים היו גם הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, וכשחיבקתי את האלמן הוא סיפר לי עד כמה א' התגעגעה אלינו והצטערה על כך שאנחנו אף פעם לא נפגשים.

מאוחר יותר בבית חשבתי על קשרים חזקים שמתפוגגים כמו לא היו, והרהרתי בכך שהחיים אף פעם לא נעצרים וכשמתקדמים לא מעט דברים נשארים מאחור. ואז חזרתי ועיינתי בבלוג שלי ונתקלתי בפוסט הזה, ואחריו לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה שאולי זו לא היתה רק זרימת החיים שהרחיקה בינינו ואפשר שזו היתה אני שלא התאמצה מספיק לשמור על קשר. להגנתי אומר שתמיד הנחתי שיהיה לנו עוד זמן.

 

 

"הוא אומר שאני מגזימה.
והוא צודק.
אחרי הכל, אני תקליט שרוט שמקפיץ את המחט בקביעות, בדיוק באותו המקום וממשיך להסתובב כאילו לא קרה דבר.
אבל הפעם, כך נדמה לי, השריטה עמוקה יותר.

 

זהו סיפור ישן.
תינוק נולד, אמא יוצאת לעבוד, מישהי אחרת נמצאת איתו מבוקר ועד אחר צהריים, מרבית השעות בהן הוא ער. מאכילה, משחקת, אם יש מזל גם מחבקת והופכת לדמות הדומיננטית בחייו.
כבר כתבתי פעם, שאין דבר יותר קשה מאשר לראות את התינוק שלך אוהב מישהי אחרת. כמה אליה. מושיט את ידיו, את גופו לה, במקום אליך.

 

אלא שבסיפורים הקודמים בשעות אחר הצהריים היו הסדרים משתנים; אמא היתה חוזרת מהעבודה והאישה האחרת היתה חוזרת לביתה היא.
קצת מבלבל מבחינת התינוק
בהתחלה
ובהמשך הוא היה מתרגל לראות בך, באמו, את הגורם היציב בחייו. זה שנמצא שם תמיד, גם אם לפעמים הוא נעלם.

 

בסיפור הנוכחי האישה האחרת נמצאת ליד התינוק מבוקר ועד ערב.
היא פשוט גרה באותו הבית.
היא שם כשאמו מוציאה אותו מהמיטה, שאז היא מושיטה אליו ידיים ומבקשת ממנו חיבוק אחרי הלילה שהיה;
היא שם כשאמו יוצאת לעבודה, מרימה אותו כדי שינופף למכונית המתרחקת ומיד לוקחת אותו לשחק, שלא ירגיש בחסרון אמו. עבודה טובה היא עושה והתינוק לא מזיל אף פעם דמעה;
היא שם כשאמו חוזרת מהעבודה ואלא אם האם לוקחת את התינוק ויוצאת מהבית, היא כל הזמן סביבם, 
היא נהדרת, לא סתם נוסף הכינוי הזה לשמה,
מלאת כוונות טובות,
רוצה רק לעזור,

ונמצאת מעט מקלקלת.

 

"את מגזימה", אומר לי הבנזוג. "מה שחשוב זה שטוב לו".
והוא צודק, כמובן.
העולל מאושר.
ואמו, גם היא צריכה להיות מאושרת, שהרי מדובר במצב זמני. בעוד כמה חודשים, בעוד כמה שנים, האשה האחרת כבר לא תהיה. ואמא, אמא הרי יש רק אחת.

ועדיין אני מתפוצצת מתסכול בכל פעם שבעצם נוכחותה היא מונעת ממני את הקרבה שאני כל כך מבקשת.

 

אתמול יצאנו כולנו לארוחת ערב, אבא, אמא ושלושה ילדים וחזרנו מעט מאוחר, אבא, אמא ושלושה ילדים מאוד עייפים.
בגלל השעה המאוחרת החלטתי לשטוף את העולל במקום לאמבט.
הוא לא אהב את הרעיון וצרח כל זמן שהמים נגעו בו
והיא, היא עמדה בחדר האמבטיה, אחרי שחיכתה וקיבלה את פני הילדים בחום, כמו תמיד
וניסתה להרגיע אותו
בזמן הרחצה
בזמן הניגוב
בזמן ההלבשה
אני עושה והוא צורח, מושיט אליה ידיים שתציל אותו מאמו הרעה
והיא מנחמת.
מה הפלא שמיד כשסיימתי להכין אותו הוא רץ אליה ומאן לחזור אלי?

עמדתי כמו עניה בפתח וביקשתי לקבל חזרה את שלי.

"את מגזימה", אומר לי הבנזוג. "העיקר שטוב לו".

ובאותו הרגע לא חשבתי בכלל עליו. חשבתי רק עלי. אחרי שלוש פעמים שביקשתי בלשון רפה פשוט ציוויתי עליה להעביר אותו אלי
והוא התחיל שוב לבכות
והלכתי משם וכשהיינו שוב שנינו, לבד, אחרי זמן מה הוא נרגע והתרפק והצטחק
ולא יכולתי שלא לחשוב, שאלמלא היא, אלמלא היתה שם, הכל היה אחרת.

 

מה שהיה הוא שיהיה. בעוד כמה חודשים, בודאי בעוד כמה שנים, לנקודת הזמן הזו לא תהיה שום חשיבות.
הידיעה הזו לא מקלה עלי את הכאב העכשווי ולו במעט".

 

 

אחרי שבע שנים בלעדיה הם כבר לגמרי שלי, ועדיין לא מיהרתי להתחלק. חשבתי שיהיה לנו יותר זמן.

שמור   בטל

7 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע