ראשי
קבועים
עריכה
RSS
|
||||
|
חבצלת מהשרון
בת 57 
ארכיון:
 דג הזהב החיים בלעדיה ציפצופים שלושה קצרצרים  חתולה דודינקה פסיכופת צדקת עדי טליק  דויד עושה את חבצלת חבצלת עושה את דויד חבצדויד עושים את יולי        
|
בעונה הנוכחית של "האנטומיה של גריי" קלי ואריזונה הולכות ליעוץ זוגי, שם נגזר עליהן להימנע זו מחברת זו למשך (שקר כלשהו) ימים. אלא שהן לא מצליחות לעמוד בזה ובכל פעם שהן מפרות את האיסור היועצת מכריחה אותן להתחיל את ספירת הימים מחדש. נזכרתי בפרק הזה השבוע, אחרי שיום הצטרף ליום ולעוד יומיים ושלושה, ואני, שגזרתי על עצמי כתיבה יומית (שאחר כך התדרדרה לכתיבה דו יומית) למשך 100 ימים, לא עמדתי, בדומה לקלי ואריזונה, בהתחייבות שלי. האם זה אומר שנגזר על להיפרד מהאתגר? או שמא כמו במקרה של הרופאות מסיאטל גרייס גם אני צריכה להתחיל את הספירה מחדש? ושיהיה ברור - החטא שלי לא מסתכם בהימנעות מכתיבה. נמנעתי גם מאכילה בריאה (ותעיד על כך הפיתה פלוס פלאפל פלוס טחינה שאני מסיימת לחסל ברגעים אלו), נמנעתי כמעט לחלוטין מפעילות גופנית (הפלדנקרייז היה נהדר, אבל בואו נודה על האמת, זה לא בדיוק ספורט אתגרי) וההנאה שלי הסתכמה בצפייה מרתונית בסדרות ירודות ובזלילת שוקולד. המון שוקולד. לא כולו טעים (כדי שתבינו עד כמה התדרדרתי אספר איך אתמול טעמתי שוקולד צימוקים ואגוזים של Ritter, ציינתי לעצמי אחרי הקוביה הראשונה שהשוקולד די ירוד ולא ממש טעים, והמשכתי לציין לעצמי את זה שוב ושוב עד שסיימתי את החפיסה יש לי הרגשה שהכתיבה, או ליתר דיוק חוסר החשק שלי לכתוב, היא (הוא?) שורש העניין. ואולי זו המשמעת העצמית שאבדה לי. כך או כך - אוף! מה עושים עכשיו? בצילום: המבורגר וצ'יפס שלא הייתי צריכה לאכול ביום שישי. ובטח לא הייתי צריכה לאכול אחר כך את הבצל המטוגן שנשאר. בכפית. דאבל אוף! 8 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע  |
|||
). בזה, אגב, אני מאשימה את הבנזוג, או ליתר דיוק את העדרו. שוקולד, גם כזה פחות מוצלח, ידוע כמשכך געגועים. 