רגע, איבדתי את הספירה
(8/4/2015)

נדמה לי שזה היום ה-85. דילגתי על יום, כי אתמול ממש, אבל ממש, לא התחשק לי לכתוב. למעשה לא התחשק לי לעשות כלום. ככל שזה היה תלוי בי היה עדיף לבלות את כל היום בעשיית כלום. במיטה. האשמתי בזה את דלקת העיניים שמושכת לי בעפעפיים, אבל הבוקר, כשהתעוררתי (שוב) בחמש וחצי ו(שוב)מצאתי במייל ובמסנג'ר תזכורות לדברים שהייתי צריכה לעשות מזמן ועדיין לא עשיתי, התחלתי לתהות האם כלל ההתנהגויות שלי לאחרונה לא מעידות בכלל על דיכאון.

 

כמובן שמיד שללתי את העניין (אני? דיכאון? והרי אני עדיין משעשעת את עצמי), ומיד אחרי כך נזכרתי שאומרים שמי שלוקה בזה בכלל לא יודע על כך ושוב תהיתי האם אני בעצם לא שם, ושוב שללתי (נו, באמת. איזה סיבה יש לי להיות בדיכאון?) ושוב חשבתי על זה (מי אמר שצריכה להיות סיבה אובייקטיבית חיצונית? אולי מתרוצץ לי שם איזה הורמון משוחרר, לא ניתן לאיתור בבדיקת דם?) ושוב שללתי, ובסופו של דבר החלטתי שבין אם מדובר בדיכאון בין אם לאו הגיע הזמן שאפסיק לרחם על עצמי ואצא מהמיטה. השעה היתה שש כשהחלטתי על הפסקת רחמים ובשעה שש ועשרה כבר הסתובבתי ברחובות המושבה בבגדי ספורט ועם רומן רומנטי סקוטי באוזניים.

 

ההליכה עשתה לי טוב, לפחות עד הצהריים שאז התחלתי לקלל את עצמי על שלא ניסיתי לחזור לישון. הצעיר ואני נסענו לתל אביב לכנס "עולמות" והחום בשילוב עם כוח המשיכה פיתו אותי לצנוח בפינה מוצללת כל שהיא ולהירדם. אם הייתי בבית בטח הייתי מטפסת למיטה ולא יוצאת משם לעולם, אבל לא הייתי בבית, אלא בכנס עם לא מעט אנשים שאני מחבבת וכמה שאני אוהבת במיוחד ולכן מלבד הפטרת קללות המשכתי לזוז בלי הפסקה - מהכנס ל"רביבה וסיליה", מבית הקפה חזרה לכנס, מהכנס ל"אונאמי" ומהמסעדה חזרה לכנס. נדמה לי שהרעיון ברור   ואפילו הספקתי להצטייד בציור פנים (רק בשביל אלו שווה להגיע לכנס). 

 

ספורטיבית, אם כן, היום היה הצלחה גדולה. קולינרית גם כן (אף שלא בטוח שהכל ענה על הקריטריון של אוכל בריא ) והיתה גם הנאה. לפחות עד הרגע שבו הבנתי שתוכניות ערב החג השני שלנו מוטלות בספק והדכדוך עטף אותי שוב. נקווה שיסתדר. אם לא כנראה אצטרך להקיף את היישוב כמה פעמים כדי לנער ממני את ההרגשה הרעה.

 

 

שמור   בטל

4 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

87 ימים של בריאות
(6/4/2015)

 

 

ונניח שהצלחת לסמן וי על כל הסעיפים ברשימת המשאלות שלך. מה עכשיו?

 

מתחילה להתגבש בי תובנה בנוגע למה שחסר. אני לא בטוחה ש"חוסר" מצליח להקיף את הבעיה כולה, אבל זו התחלה. יחד עם זאת אני עדיין לא מסוגלת להעלות על כתב את מה שאני בקושי מעזה לומר לעצמי. לכן, בינתיים, רק אלגוריות ותהייה האם למי שמלאה סאת משאלותיו מותר בכלל להתלונן.

 

ולענייני היום - תזונה בריאה יוק (אני מתביישת לספר מה אכלתי בארוחת צהריים. בואו רק נאמר שזה היה מושחת להפליא), התעמלות - דאבל יוק, ובעניין ההנאה חטפתי דלקת עיניים שקיזזה בקלות את השחיתות מהצהריים והוסיפה יוק גם בסעיף הזה. לא נורא. מחר נאכל עוד אבוקדו. 

 

שמור   בטל

4 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

88 ימים של בריאות
(5/4/2015)

את היום הזה פתחתי בהליכה ספורטיבית ברחבי המושבה(1), בשביל הבריאות אכלתי סושי לארוחת צהריים (2) וסלט לארוחת ערב, וכבר חשבתי, לטובת סעיף ההנאה, לוותר על כתיבת פוסט יומי כשנזכרתי מה אפשר לעשות בפסח (3). שלוש משלוש.

 

1. אני נראית מגוחכת למדי כשאני מהלכת ספורטיבית, בהחלט לא מרגעיי הטובים או המחמיאים, בעיקר בגלל הארשת המטופשת שמרוחה לי על הפרצוף. כמובן שגם היום, כמו תמיד, קיבלתי בסיום ההליכה שיחת טלפון מאחת החברות שלי. לא משנה באיזו שעה אני יוצאת, אם מואר או חשוך בחוץ, מישהו תמיד רואה אותי ואת הארשת המטופשת ומתקשר אחר כך לברר האם הכל בסדר. הכל בסדר. זה לא שאני נהנית כל כך ללכת, זו הרומנטיקה שנשפכת לי באוזניות. 
2. סושי זה בריא, נכון? כלומר, תראו את היפנים.
3. 
   

 

שמור   בטל

0 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע