"ואני רק רציתי לשיר"

שלומלומות

המסך נפתח

עלומת אור, לבנה, ממוקדת

מאירה שחקנית היושבת על כסא בר..

קולות רחש ומלמולים אחרונים..

שששש....

הקהל דרוח.

עוברות מס' שניות..

צלצול של מכשיר סלולרי ותגובות בהתאם..

שיעול שגורר אחריו עוד אחד ועוד..

שששש....

מבוכה קלה.

הקהל ממתין.

אחרי שלוש שניות הוא כבר מאבד את סבלנותו

ומתחיל לנוע באי נוחות על מושבו.

תארו לעצמכם - 750 אנשים הנעים באי נוחות במושבם...

שששש....

אישה אחת מחליטה למחוא כפיים..

כמו עדר - כל הקהל מצטרף.

גל מחיאות מתחזק ונחלש.

ששששש....

ערב טוב..

השחקנית משמיעה את קולה העובר דרך המיקרופון הישר לרמקולים המונחים בצידי הבמה..

פידבק קטנטן..

כולכם באתם הנה לכבודי?

ועוד שילמתם על זה כסף?

אם הייתי יודעת הייתי מכינה איזו עוגה וכוס קפה...

הקהל מגיב בצחקוק מנומס...

אז אם כבר אתם כאן..

ממשיכה השחקנית במונולג הפתיחה שלה..

תרשו לי להציג את עצמי.

אני..

הבת של...

נו ההוא שהיה...

שאשתו היתה חולה ב...

נו השמנה הזאת...

זאת שאמרו עליה שהיא..

נו...

זאת שהיתה מורה ל...

שאמרו שיש לה...

ואחר כך בכלל הסתבר ש...

נו...

ההיא שהיתה ב...

ואחר כך היא...

זאת שיש לה...

נו....

חאלס!

ליאת.

אני ליאת.

ותודה לכולכם שבאתם.

לילה טוב.

מחיאות כפיים...

אור במה יורד...

מסך נסגר.

הקהל קם ממקומו ומתחיל לצאת מהאולם.

כולם הופכים למבקרי תיאטרון.

היה ממש..

כן.

בהחלט.

היא בסדר ה...

נו....

הבת של....

נו ההוא שהיה...

שאשתו היתה חולה ב...

נו השמנה הזאת...

זאת שאמרו עליה שהיא...

נו...

זאת שהיתה מורה ל...

שאמרו שיש לה...

ואחר כך בכלל הסתבר ש...

נו ההיא שהיתה ב...

ואחר כך היא...

זאת שיש לה...

נו...