השאלה, אשר בינינו מרחפת
והכאב, שייך לבני אדם
אותה שממה, את גורלנו היא חורצת
ותקווה אחת, אולי היא תחזור

וקול תחינה בבקשה, רק תחזרי אלי...

אמונה,
אחת קטנה שנשארה לי,
והיא צועקת ומכה בי,
שהחורף יזכור שזמנו לעבור.
אמונה,
שהשמיים לא ייפלו לי,
שהאמת שבי תלחש לי,
שהחושך ילך,
שהאור ימלא את הכל.

הבטחות, נעלמות בתוך השקט
בתוך האין, יש קול עמום של זעקה
הנשמה, בתוך תוכי היא מתעקשת,
היא מבקשת
ומוותרת
על כל חלקי גופי.

וקול תחינה בבקשה, רק תחזרי אלי...

אמונה,
אחת קטנה שנשארה לי,
והיא צועקת ומכה בי,
שהחורף יזכור שזמנו לעבור.
אמונה,
שהשמיים לא ייפלו לי,
שהאמת שבי תלחש לי,
שהחושך ילך,
שהאור ימלא את הכל.

שהחושך ילך,
שהאור ימלא את הכל.

[כפיר אפשטיין-אמונה]

ככה נראים חיי, אוסף חנוק של צלילים ודמויות מטושטשות במעטה מסודר ונוח, למי שבוחר לראות פחות. אני מדביקה בריסטולים של צבע ומילה טובה שנוגעת, חיוך שזכור לי במיוחד ושיחה רנדומלית שהצליחה לגעת בדיוק היכן שצריך.

הכול גוג ומגוג, אנדרלמוסיה שלמה של חיים שנדחפים לקירות ונהדפים מהם מהר חזרה. נושם במהירות, דופק חזק, צורח בשקט.

איכה ההבטחות שלך יקירתי, לשינויים קיצוניים ומבורכים כל כך שהיו משנים את חייך, איפה הבחור שצריך היה לעטוף אותך בזרועותיו, איפה הקיום הנכון הזה מסתתר?

נותרה לי האמונה בטוב, באנשים, בזמן ובמקום הנכון, בילדה שעוד יכולה לפסוע אחרת.

ואת תגידי, את מאמינה?