אני חושבת שאני מוכנה. לא, אני יודעת. לא, אני חושבת שאני יודעת שהגיע הזמן.
לצאת מהבועה, להעיז, להעיז קצת יותר.
ימים ארוכים, שעות, שנים עברו עלייך ללא טיפת חסד, ואת מי עלייך להאשים יקירה אלא אם לא את עצמך? אך הפעם בלי הלקאות ושנאה עצמית, רק הבנה עמוקה וכנה שהגיע הזמן. החיים לא מפחידים אחרי הכול ובני אדם הם לא מפלצות שמחפשות להרע לך, הם מחכים לך, ימים של שלווה ואושר, ימים של גילויים עצמיים והרפתקאות, ימים של צמיחה ופריחה. תני להם להגיע, אמצי אותם לקרבך, נשמתי את החיוניות, את האושר הצרוף בהיותך חיה, בהיותך נושמת רגעים של אלפי אפשריות לשנייה, בהיותך את ולא אף אחד אחר.
קחי צעד אחורה, תדפדפי בעמודי חייך, תתורי את אותיות הווייתך, הרי את שם. זה הכול את. הרי מאסת בחיים-לא חיים של האדם שאת לא. בהחלט לא. הרי את יכולה להיות כל כך הרבה יותר, את יודעת שכן.
אני מוכנה, אני מוכנה לחיבוק אוהב, ולמגע מלטף, אני מוכנה להתמודד עם פחדיי ומגרעותיי, אני מוכנה לשלוח יד לעבר הקשת, ללטף את קרני השמש, אפילו להיכוות אם באושר שלי אצבעות חרוכות הן ההכרח. הרי אנו לא מפסיקים ליצור מפלצות, יום ביומו אנו יוצרים אותן במו ידינו, ניב אחר ניב, עין יורקת אש וקשקש ירוק, ולא פעם נתקלנו באמת לאמיתה- שהעולם מחוץ לטירה הוא עולם ירוק עד ונפלא. מפלצות הן פרי דמיוננו, קשיינו הם מעלותינו, הם מחשלים אותנו, הם הנשק שלנו.
אני מוכנה, לקפוץ לתוך המים, לשחות עמוק איפה שהירוק כבר מזמן כחול, איפה שיד מושטת רק מחכה לי להיאחז בה. אני מוכנה. ומה נפלא יהיה לעבור מסע רווי חוויות ומוקשים שמתאדים ברגע שדורכים עליהם. מה נפלא יהיה לחיות מעבר לפחדים שלנו, לדרוך עליהם, לנפץ את קופסת הזכוכית שבנינו לעצמינו, לחיות את החיים שבאמת מגיע לנו.
אני מוכנה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
