הצצה אל תוך הבועה שלי
|
| 9/2007
מישהי חכמה אמרה לי משהו שעונה על הרבה שאלות שלא מצאתי להן תשובה.
תמיד הייתה לי נטיה לתת לאנשים לדרוך עלי.
פעם זה היה האויבים שלי, אבל היום אני נותנת אפילו לחברות הכי טובות שלי לדרוך עלי.
וזה לא מתוך רגשי נחיתות ולא מתוך חוסר בטחון (שתודה לאל נפטרתי מהם בשנים האחרונות),
פשוט מתוך זה שאני לא יודעות להציב את הגבולות שלי לאנשים.
אני לא מבהירה לאף אחד איפה מגיע הגבול שלי,
ממה אכפת לי וממה לא.
אני כשלעצמי יודעת בדיוק מה אני רוצה וכמה אני רוצה, ואיפה עובר הגבול שלי.
אבל אם לא מבהירים את זה לאנשים אחרים,
אי אפשר להתפלא אח"כ שמרגישים מעוכים ונחותים.
כשאני מרגישה שנעשה לי עוול אני בד"כ מחליקה את זה,
כי אני שונאת לפתוח את הנושאים האלה סתם.
אני מאמינה שאת הרגעים שלי עם האנשים שאני אוהבת עדיף לנצל לדברים הרבה יותר טובים מאשר לדיונים ופילוסופיות על למה אני כועסת.
זה קשור לרגשי הנחיתות שהיו לי בעבר...
אני חושבת שאני בן אדם יותר מדי מתחשב.
זה נשמע סנובי, או אולי יהיר, ואולי הרבה אנשים גם לא יסכימו איתי.
אבל אני חושבת שזאת הבעיה המרכזית שלי.
אני יכולה לציין כאן אלף מקרים שנגרמו לי כל מיני דברים שבאמת עברו את הגבול שלי,
אבל לא פתחתי את הנושא פשוט כי לא היו לי עצבים להתחיל לריב.
מתוך התחשבות,
מתוך זה ש"זה בסדר הכעס יעבור לי חבל לעצבן אותם".
היו כ"כ הרבה מקרים שיכלתי להגיב בצורה קיצונית,
כמו שכל אחד היה עושה,
יכלתי לקום וללכת,
יכלתי להעיף אנשים מהבית שלי,
יכלתי פשוט לא לתת לאף אחד לדרוך עליי.
אבל לא עשיתי את זה.
למה? אני לא יודעת.
ביטחון לא חסר לי,
אני יודעת יפה מאוד לעמוד על שלי,
לצעוק, להילחם.
אבל אני פשוט מתחשבת בסביבה שלי ולא עושה את זה...
גם כשצריך.
מהיום אני אדאג לזה שכל מי שחשוב לי-
ידע בדיוק איפה עוברים הגבולות שלי.
שאנשים ידעו מתי ללכת על קצות האצבעות כדי לא לעצבן אותי.
בדיוק כמו שאני יודעת עליהם.
-סתיוי תודה שפקחת לי את העינים-
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
