הכרתי בחור פעם. איש מצחיק בטירוף, שנון כמו ינשוף וחריף כמו פילפיל צ'ומה. שחקן תיאטרון, שדרן רדיו. איש גדול. מתישהו נפרדו דרכינו. איפשהו בשנה השנייה בצבא או משהו כזה. הייתי פוגש אותו מדי פעם, שלום שלום, עדכון קצר על החיים, לא יותר. באיזשהו שלב שמעתי שהוא חולה. חולה באמת, לא שפעת או דלקת ריאות. אפילו לא שחפת או גרלבת. משהו נדיר, עם הרבה גידולים שפירים שלא מתנהגים יפה בכלל. משהו שהוריד אותו לכסא גלגלים. אף פעם לא נסעתי לבקר. למה? כי אני אידיוט ופחדן. אחד הדברים שהייתי שמח לשנות בעצמי הוא הפחד שלי מהתמודדות עם כאבם של אחרים. במחשבה לאחור התנהגתי בצורה נוראית. מקווה שהתבגרתי.
יש לנו כמה חברים משותפים. אחת מהן סיפרה לי שיש לו בלוג, פה בישרא, ושהוא מספר על כל מה שעבר עליו. המליצה להתחיל לקרוא מההתחלה. כך עשיתי. אין מלים. הבחור פשוט קרע אותי מצחוק. ההומור, השנינות והחריפות (פילפל צ'ומה כבר אמרתי?) הן ברמה בלתי נתפסת. נכון, פתאום הנושאים הם בית לוינשטיין, ניתוחים ורופאים ירוקים ואכזריים, אך כל סיטואצייה הופכת לסוכרייה בפיו של אדם מופלא זה. הפוסט הראשון שלו נקרא "בוקר חדש עולה על בית לוינשטיין". אופרת הסבון המורבידית בתולדות היקום. והמצחיקה ביותר.
כל שורה הזכירה לי סיטואצייה מלפני הרבה שנים, תוך כדי הצגה, בה הוא פרץ לבמה מכוסה בקצף גילוח וצווח במבטא שכבר שכחתי. מיותר לציין שהקהל פרץ בזעקות צחוק עד כאב בטן חזק, כולל אותי.
ככל שמתקדמים בחיים מכירים יותר ויותר אנשים ראויים להערצה. הנה לכם אחד כזה. Walkman.
Walkman - פוסט זה מוקדש לך מכל הלב, עם המון הערצה. שיהיה לך רק טוב. מחכה לפגוש אותך על מגרש הטניס. מבטיח ללמוד לשחק עד אז.
יש לי עוד המון להגיד על הנושא, אבל אין כמו פשוט לקרוא. ולכן, עכשיו, כולם ללא יוצא מן הכלל, הולכים לקרוא. ותעשו לעצמכם טובה - מההתחלה. לא תצטערו. לבנות שביניכן - תביאו חברות כוסיות.
www.israblog.com/walkman
בבלוג זה
בכל הבלוגים
