והנה אני מוצאת עצמי שוב כותבת. הסיבה? לא יודעת בדיוק... כנראה מפני שלא כתבתי במשך תקופה נכבדת והחלטתי שהגיע הזמן, כי הרי לשם מה הבלוג קיים?
קראתי עכשיו בלוג שלם זה כ"כ כיף לקרוא בלוג שלם של מישהו, לקרוא סיפור חיים, לנחש האם הכל פיקטיבי או שלא...
לא יודעת אפילו מה לעדכן... אני משערת שאני צריכה לכתוב על שגיא... לא, לא צריכה, רוצה. כי מה כבר אפשר לעשות הוא תופס עכשיו מקום מרכזי בחיי ואני חושבת עליו די הרבה בזמן האחרון. אז אומר לכם שהכל טוב איתנו. אני בחיים לא חשבתי שאפשר לאהוב בצורה כזו. אני נקשרת לאנשים די מהר, וחשבתי שאני אוהבת את האדם הזה ואת ההוא. אבל בזכות שגיא הבנתי שהוא האהבה האמיתית. אני כותבת לכם ומנסה לא להישמע יותר מדי קיטשית ומעפנה אבל זה מה שהאהבה מוציאה מאיתנו.
אוף הוא בבסיס, בגבול של לבנון, במחסום. אבל זה בסדר המרחק והזמן גורם לנו להתגעגע.
הבצפר... כבר מזמן אין לי בצפר חח מצחיק לומר את זה. כי הפסקתי ללמוד די ממזמן, אם מפני שהפסקתי לבוא או תקופה מאוחרת יותר, מפני שהלימודים באמת נגמרו וכל מה שנשאר זה הבגרויות. אז עכשיו נשארו רק שלושה בגרויות. והם הקשות ביותר לדעתי.. אזרחות, תנ"ך וספרות. פשוט לא הייתי באה לשיעורים האלה כ"כ הרבה והמחברות שלי די ריקות, אז יהיה קשה. אבל נעבור.
דרך אגב, מישהו יכול לומר לי מה נסגר עם הבגרות בספורט?
משפחה. ככה.. אתם יודעים כרגיל.. בקושי מדברת עם אבא, הוא מבטיח לבקר כבר שנה... עם אמא היחסים קרים כרגיל. וסבתא.. אדישה, אך חמודה. בכל מקרה עכשיו ששגיא תיקן לי ת'מחשב רוב היום עובר לי פה, בחדרי כך שאין יותר מדי זמן להתקלויות עם אמא.
עוד כמה ימים יש יומולדת לאריאלה ולאלינוש... נחמד לכן.
טוב אין לי כוח לכתוב עוד. אז לילה טוב.
רציתי להעלות תמונה שלי ושל שגיא אבל העצלנות משתלטת, תראו בשומי.. יש מלא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
