Time of my life

תקרה לבנה

חדר ירוק

מראה גדולה

קולות רקע

ומחשבות על החלום שעבר.

הכול מעורפל - כמו תמיד,

שוטפת פנים, אוכלת משו קטן ויוצאת.

הרחוב עובר על פני, עוד שיחת חולין של בוקר

אלפי פרצופים מוכרים

שאף פעם לא החלפתי איתם מילה,

מפחדת.

הולכת במסדרון רק בציפיה מתמדת

ומתאכזבת - מהקרירות, מהאדישות, מההתעלמות.

מרגישה כל כך לא קשורה לשום דבר, לאף אחד

פתאום נזכרת בחלום של הלילה שעבר - חיוך קטן על הפנים

ומיד נמחק.

למה קשה כל כך להשתחרר? "לזרום"?

רק עיניים מושפלות, מצידך ומצידי.

ולא להאמין, שאחרי שעות של קרבה כל כך מיוחדת

נפלנו כל כך מהר

ובגלל מה?

הלוואי ויכולתי לענות על זה.

אם אתם לא מבינים על מה אני מדברת, אני לא אהיה מופתעת, פשוט אני ממש מעורערת בזמן האחרון וקשה לי לבטא את עצמי.

זהו.