מכירים את זה שכלכך רע לכם שאתם רוצים להיות לבד?
פשוט לנעול את הדלת. להדליק מוזיקה בשיא הווליום. לכבות פלאפונים ולשבת בשקט.?
אני שונאת את ההרגשה הזאת.
רק שהראש שלי מלא במחשבות שלא רוצות לצאת.
ת'אמת?
אני חושבת שפשוט התעייפתי.
הלכו לי הכוחות להיות אופטימית, ולחשוב שהכל יהיה טוב.
כי ברגע שאני מתחילה להאמין לעצמי כשאני חוזרת על זה בראש שוב ושוב,
הכל נהרס, קורס, ואני נישארת לבד.
אני לא רוצה להשמע פטתית. ולא רוצה רחמים.
אני רק רוצה שיהיה מישו שיבין אותי.
שיבין למה אני רוצה להרזות,
אפילו שאני על "משקל מצויין" 47- ולא יצעקו לכיוון שלי אנורקסית כל פעם שאני מסרבת לאכול.
אני רוצה שיבינו למה רע לי, ולמה קשה לי לקבל דברים לפעמים.
למה אני כזאת פסימית בקשר לרוב הדברים שקורים לי בחיים.
ולמה אני דוחה דברים שלא התאמצתי אפילו לנסות.
לכולם יש את אותו משפט העידוד "הכל יהיה בסדר. את תראי."
אני מצטערת. אבל קשה לי להאמין בזה.
אני יודעת שאתם מנסים לעזור לי. ואני יודעת שתמיד תהיו שם בשבילי.
אבל יש דברים שאף פעם לא תבינו. כמה שלא תנסו.
אני ימשיך לצאת. אני ימשיך לחייך כאילו הכל מושלם.
אני ימשיך לצחוק מכל דבר קטן אפילו שהחיוך והצחוק מתחילים לכאוב לי
אני ימשיך להעמיד פנים שלא יכול להיות לי יותר טוב.
ואחרי כל יום כזה אני יחזור הביתה
וכן. אני ינעל את עצמי בחדר כאילו כלום לא היה
ושוב אני יכריח את עצמי לא לבכות. וישב לי בשקט,
עד שלא תהיה לי ברירה ובכוח אני יעלה את החיוך שוב על הפנים.
מצטערת אם חפרתי יותר מידיי...פשוט הייתי חייבת להוציא את זה...
וזה לא שממש רע לי, זה פשוט מצב מתמשך.
אנה, אני מתגעגעת...תחזרי...
אני שונאת להיות מלאה, ולא להרזות...אני מבטיחה לך שהכל יחור להיות כמו פעם..
. poetic justice
בבלוג זה
בכל הבלוגים
