מילואים.
החובש יונתן יושב לידי באמבולנס תאג"ד, נרגש. שבועיים בבסיס, וזו ההקפצה הראשונה שלו. הוא מושך כפפות מתוך הווסט. תירגע יונתן, אני אומר לו, אתה רק תזיע בתוכן. שמים כפפות אם יש עבודה, לא שעה לפני זה. הוא מהסס רגע, אצבעות עצבניות ממוללות את הכפפות הכחולות, מותחות ומרפות.
אני נזכר קצת בחודשים הראשונים שלי בחדרי לידה. איך בהתחלה, כשהטלפון לקריאה לרופא הילדים היה מצלצל בכיס שלי את הצלצול מחסיר הפעימה, הייתי זורק הכל, רץ להציל את היום. יד אחת מהדקת את הסטטוסקופ שמיטלטל בפראות על הצוואר, שועט שתי קומות, מאיץ חסר נשימה דרך המסדרון של חדר לידה, מבטים משועשעים של אחיות ותיקות מלווים אותי לאורך הדרך, ומתפרץ פנימה בסערה, מכריז, "רופא ילדים!". החדר חשוך, המיילדת מסמנת לי שששש על השפתיים, אומרת בשקט, "מים מקוניאליים". היולדת בעוד סיבוב של לחיצות, ולי יש הרבה מאוד זמן לסדר את הציוד ולהוריד את הדופק. לקח זמן, אבל בסוף הבנתי שגם כשזה באמת דחוף, יותר בריא לתינוק כשאני מגיע בלי האדרנלין של הריצה, ושכשאתה יודע מה אתה עושה, אתה עושה את זה בהליכה, וזה טוב לכולם.
תנשום עמוק יונתן. מה שאתה עושה שם, תעשה את זה לאט, אוקיי?
הוא חמוד, טרי מהקורס, מלא מוטיבציה. חישוב מהיר שעשינו ביום הראשון, מעלה שכשהתגייסתי הוא בדיוק איבד את רפלקס מורו. ובכל זאת, איכשהו, אני עדיין כאן, על מדים, בקצה ישראל. משווה את התקדמות הגדר לכלום שהיה כאן לפני שנתיים. מסתכל על סיני וזוכר ערסל על החוף בביר-סוויר, רחוק מאוד מכאן בכל כך הרבה מובנים.
מה קורה? אני שואל את יערה, הסג"מית שיושבת מקדימה ומטרטרת בקשר.
"סודנים". היא עונה לי. זה שם עצם כללי, ככה הבנתי כאן, בשבילם כולם סודנים, המותג הזה תפס, למרות שכבר הרבה זמן שממש לא סודנים. "אחת אומרת שהיא בהריון וכואבת לה הבטן".
פספסנו את נקודת הציון, יערה עולה בקשר מול החמ"ל להבין איפה בדיוק, זה לא ממש הולך, עד שהאמר שחולף על פנינו
מהכיוון השני מכוון אותנו לנקודה בכביש שלא רואים ממנה כלום. יורדים מהרכב, סליחה, פורקים, ומתחילים ללכת לקו הרכס, שם עומד חייל ומצביע על שביל תלול ומסולע מטה. רואים את הלבן הזה? הוא מצביע על משטח סלע בהיר שמבריק בשמש, כשתגיעו לשם תצעקו לדויד.
טוב.
מתחילים לרדת. איך נעלה אותה מכאן, יונתן שואל. בוא נקווה שהיא יכולה ללכת, אני עונה, מקסימום יש אלונקה ואנחנו ארבעה כאן. יונתן מסתכל שמאלה על אדיץ' נהג האמבולנס הגרוזיני שעומד בכפכפים ומסמן לי עליו עם הגבות. שיט, אני זה שנתן לו אתמול פטור מנעליים צבאיות לשבוע. טוב, בוא נקווה שהיא הולכת.
תלול, וחם. וגם, שטח הפקר כזה, איפה הגבול? איפה אנחנו? ממשיכים לרדת.
חם.
"מין האדא?" חותכת את האויר צעקה שמקפיצה אותנו.
זה דויד, והוא חושב שזה מצחיק.
אבל סופסוף חייל שנראה כמו חי"רניק. הוא מסמן לנו תוואי , מתחילים להתקרב ,
שאריות ארוחת צהריים של חיילי המארב בתוך ארגז קרטון, ואז החבורה האומללה
ביותר שראיתי בחיי. חמישה גברים, ארבע נשים. מצומקים ומוכים, סחבות במקום
נעליים, חלקם כבר נחבשו על ידי החובש של החוליה.
אני מציג את עצמי, מסביר להם שאני הדוקטור, ושואל מי הבחורה. מצביעים לי על נערה קצת מופרשת מהחבורה בקצה. הולך אליה בזהירות, הכל על שביל מעל מצוק תלול. נערה יפה. בחקי אלערבי? אני שואל אותה. היא מהנהנת. אני מסתובב למפקד החוליה, סמל עמ זקן דליל ועיניים טובות- אני צריך קצת פרטיות לבדיקה. הוא מכוון אותנו למדף סלע נסתר מהעין.
בערבית השבורה שרכשתי בבית החולים ובאנגלית הרצוצה שלה, אני מגלה שהיא מאריתראה , שנאנסה על ידי
בדואים, ושהמחזור האחרון היה לפני חודשיים. עכשיו יש לה כאבי בטן והיא משתינה דם. מה שמך? נאריה. אני הולך לבדוק אותך עכשיו נאריה, בסדר? היא מהנהנת. רגישות בבטן ימנית. דופק מהיר. הרוויחה כרטיס כניסה לישראל.
אני חוזר איתה לחבורה. הסמל הצעיר שואל אם אני יכול לבדוק גם את האחרים, לראות שהחובש שלהם לא פיספס פציעה קריטית אחרת.
אני עובר אחד אחד. מה שמך? ג׳ון. ומה אלה, כוויות. מי עשה לך? ואז מוזס, הבחור שיודע הכי הרבה אנגלית מסביר לי- הם היו במחנה שבויים בדואי חמישה חודשים. ואני עובר אחד אחד. עור אכול סקביאס, שברים ישנים בפרקי הידיים ובכתפיים (תלו אותו ימים מהתקרה, מסביר לי מוזס בנימה עניינית. ואותו גם), כוויות מפלסטיקים שהומסו עליהם, ומספריי שהוצת במצית. ירך מנופחת ממכות שדפקו את
ההחזר הורידי. ולפני אחרונה אמא עם תינוקת. מוזס מספר שהשומרים היו מרביצים לקטנה בפנים ובגב כל פעם שבכתה. אני מרפרף עליה, מחפש צלקות. התינוקת בת שנה ושלושה, כמו נוגה שלי. מפחדת קצת ממני ברגע הראשון, אבל מגיבה באמון לפרצופים המצחיקים שאני עושה לה. היא הולכת? אני שואל את מוזס. לא. נעמדת, קצת, הוא אומר.
אני מגרש ארבעה זבובים שמרחפים לה סביב הפנים, הם מתעקשים.
שו אסמה? אני שואל את האם. ניגאת. אני מלטף לה את הראש, ממשש מרפס שעדיין קצת פתוח.
ניגאת. כמו נוגה. התינוקת מחייכת טיפה פתאום.
אני מתרומם, נאנח. מה הולכים לעשות איתם? אני שואל את הסמל. הוא מושך בכתפיים , עוד לא החליטו.
אני יודע שאנחנו לא יכולים לפתור את כל הצרות של אפריקה, בטח לא אני עם אמבולנס התאג"ד שלי. חושב רגע.
אז מה עם התינוקת? שואל הסמל עם העיניים הטובות. אני לוקח את התינוקת. -למה? -כי אני לוקח את התינוקת.
-הסיבה הכי טובה ששמעתי, הוא מחייך אלי. "ואמא שלה?".
-כמובן.
מוזס כמעט ולא פצוע. רק חבלות ישנות בגב.
I need to prioritize Moses אני אומר לו, והוא מהנהן. מה יהיה עלינו? הוא שואל. אני לא יודע, אני אומר לו.
תגיד להם שיתנו לנו שמיכות בלילה, העצמות נורא כואבות בקור.
הסמל מהנהן, אני מתחיל להסתובב לצמצם ליערה וניהאר שכבר התחילו לטפס, ופתאום מוזס קופץ – אני חייב לדבר עם ניהאר.
היא כבר למעלה מוזס, מה לומר לה?
תאמר לה שיתקשרו למחנה, שתאמר להם שם שהגענו בחיים לגבול.
היא יודעת איך לעשות את זה?
כן, כן יש לה את המספר. שתאמר להם את השמות שלנו ושאנחנו בחיים.
אני אומר לה, מוזס.
עולה אחרון לאמבולנס. סוגר את הדלת. עירוי לניהאר, משכיב אותה. ניגאת על ברכי אמה, מסתכלת עלי. אני משום מה חש צורך להגיד לאמא – יש לי בת בדיוק בגיל שלה. מוציא את האייפון, להראות לה את נוגה. ניגאת, מרותקת, מנסה לחטוף ממני את האייפון. אני לוקח אותו חזרה בחיוך, לא, זה לא. האמבולנס נוסע מהר,הרחק מאלה שהשארנו שם למטה.
יערה מדפדפת בטלפון שלה, בוחרת שיר ומחברת את המערכת של האמבולנס בשיא הווליום. נשיפות הסקסופון הראשונות חושפות את הבחירה ההו כה ברורה, ובכל זאת אני מצטמרר טיפה.
ארץ חדשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
