שפעת העופות בראי הדורות

לדעת הפילפיל זוהי מילה שמבטאת כעס ותסכול, היא משתמשת בה כשהיא לא מצליחה לעשות משהו (מטיחה צעצועים זה בזה או זה בראשה של אחותה וזועקת 'נמה, נמה?')  או כשהיא מבקשת משהו שאנחנו לא מצליחות להבין (מניפה ידיה, מצביעה לכיוון התקרה או מדף עמוס ספרים ופיצ'פקעס וזועקת, כמעט בוכה, 'נמה, נמה?'). מסתבר שגם אנחנו משתמשות במילה 'למה?' כדי להביע כעס ותסכול – היא זורקת את האוכל על הרצפה, אנחנו, 'למה?', היא עושה איפון לאחותה, אנחנו, 'למה?', היא קורעת ספר (כבר לא, בדרך כלל), אנחנו, 'למה?' – בדרך כלל בטון רצוץ ומיואש, אולי על סף בכי.

ביום שני פיצי גמרה את שאריות התרנגולת בתנור מן השבוע שעבר, גם זה אחרי שמשבת הפילפיל אוכלת מהדג (לפיצי עדיין אסור דגים, מותר מגיל שנה) של שבת. ביום ראשון גררתי את כולנו לחנות האורגנית ורכשנו לנו שלושה רבעי תרנגולת (כמו שזה נשמע, רבע עוף כפול שלוש. ככה הם מוכרים כרעיים אורגניות). באותו ערב עמירה לא בשלה אותו כי לא היה לה כוח, היא בזבזה אותו על להסביר למישהי בחיים האמיתיים שהיא נורא טועה, ביום שני לא היה לה כוח לזה כי היא עשתה אותו דבר רק בוירטואלי. ככה יצא שבשלישי הייתי, הוד קדושתי, צריכה לעשות את זה בעצמי. מכיוון שלתרנגולת רגליים גדולות והסירים שלנו קטנים היה צריך גם להעמיד שני סירים וגם להפריד שוק מירך טרום בישול. היה איף. אחר-כך בישלתי בהצלחה סבירה אבל לסיר אחד שכחתי להנמיך את האש וככה יצא שהוא נשרף. לא נחרך, נשרף (ברוטב: בצל, שום, דבש, ויין אדום – שוו בנפשכם את עוצמת ההידבקות). התרנגולת שרדה אבל קרקעיתו של הסיר נראתה כמו הקבר של נאצר, שחורה לגמרי. בסוף הצלתי אותו.

את מרבית ימי החמסין אנחנו עוברות עם מזגן ואחרי צהריים כשעמירה חוזרת מהעבודה אנחנו ממלאות בריכה במרפסת ומושיבות בה את הפילפילה עד שהיא מכחילה. הברווזת שוטמת את הקונספט של הבריכה, קשה לדעת למה כי היא מתה על האמבטיה, אולי זה שהמים קרים אולי בגלל שזה גדול מדי. היחס שלהן לים זהה, בהתאמה – הפילפילה חולה על חול ומים ואילו עוף המים סולד משניהם. מכיוון שאנחנו אמהות אשכנזיות שקופות לתינוקות אשכנזיות שקופות אנחנו הולכות לים אחרי הצהריים וגם אז מורחות את עצמנו ואת הילדות בכמויות נדיבות של ממרח אשכנזים. גם מהים אנחנו יוצאים כשהפילה כחולה ומרעידה, שניה לפני שהיא הופכת לסגולה ומפסיקה לנשום. לכבוד הקיץ שהגיע כתבנו לה שיר (את המנגינה אתם תזהו):

הפיל כחול לגמרי, הפיל הוא די כחול

הוא גם אוהב ת'מים וגם אוהב ת'חול

הוא לא רוצה לשתות ו-גם לא רוצה לאכול

אבל אם כבר לאכול ש-יהיה ברוטב חול

פיל כחול, פיל כחול

בלעדיו אני לא יכול

שישחה ושיצלול

תנו לי, תנו לי פיל כחול

ארבע

הפילפיל עומדת לידי כשאני מכינה להן בקבוקים, בדרך כלל. ביומיים האחרונים אני סופרת בקול, ארבע כפיות סימילאק. אחת, שתיים, שלוש - היום היא הצטרפה אלי ב-ארבע.

נוכלת: "איזה קול משמיע החתול?"

פילפיל: "מיאו"

נוכלת: "איזה קול משמיע הכלב?"

פילפיל: "מיאו"

נוכלת: "איזה קול משמיע אריה?"

פילפיל: "מיאו"

(אולי כדאי שאני אתחיל להתנהג כמו בת תרבות ולשאול אותה "איך עושה")

ברגע זה-

הברווזת התעוררה בצרחות רמות, צרחות שיש להן רק משמעות אחת, סקנדל. במצב כזה אסור בתכלית האיסור להוציא אותה מהמיטה וחייבים להרדים אותה חזרה בעודה שוכבת במיטה. הצרחות בדציבלים שמסכנים את שלוות השכונה ואכן הפילפיל שמיטתה סמוכה מתיישבת בה, מרימה את הבובה שלה, מחבקת אותה וחוזרת לישון בלי להוציא הגה (עברנו איזה סשן של רבע שעה צרחות, היא גם מאוד כעסה לגלות שאני ולא עמירה נגשות אליה כל פעם. לצערנו עמירה יצאה כדי לטפל בעתידן החינוכי ואני נשארתי לחנך).

פיצי, במשך היום היא נורא עסוקה בללכת. דוחפת כסאות מפה לשם ואת העגלות שאחותה בדיוק לא דוחפת, בלילה היא עדיין אוסמה אבל קצת פחות. או שאנחנו עייפות מכדי לזכור.

ובכן, קבלו במחיאות את פיץ אדמס (זה מה שעושים תינוקות זוחלים כדי להתקדם ולא להרפות)

וסדרה (מינימלית) של תמונות קונצפט - רגליים:

(לסיר היא נכנסה מיוזמתה. את השעונים היא בקשה לענוד על היד אבל השעון גדול והפועלים לא התעצלו וענדו לה על הרגליים)

נתחיל בוידוי. במקום לשבת כמו בנאדם ולרקוח מילים ראויות לתמונות המעולות שיובאו מיד ישבתי לקרוא את מזגנים ותום כדי לדעת מה אני חושבת על כוכב. זה לא הדבר הכי חכם לעשות כשהילדות סופסוף ישנות ונגמרו המטלות ולא התקלחתי כבר שבוע וחצי אבל זה ביזבז לי פחות זמן מלשבת ולראות הכל. בעיקרון הפוסט הזה מוקדש ל'פּוּבוֹת" שזה כובעים בפילפילית, לסיפור ולעדכון קצר. נתחיל בעדכון:

מספר 2 התחילה לעזוב ידיים. היא נעמדת כשהיא מחזיקה משהו - שולחן, כסא, אמא - מוודאת שכולם מסתכלים עליה, עוזבת ידיים ועומדת כמה זמן שהיא מצליחה (לפעמים היא מצליחה די הרבה, משהו שקרוב לדקה) עד שהיא מתיישבת על התוכעס. קשה לדעת מה גורם לה יותר אושר, זה שהיא מצליחה לעמוד או השירים והריקודים שלנו בעקבות הקונץ החדש שלה.

סיפור: אחרי ארוחת הבוקר מספר שתיים נפלה. זה דווקא לא היה קשור לנסיונות שלה לעמוד והיא גם חטפה דווקא בפנים. הרמתי אותה וחיבקתי אותה אבל היא לא נרגעה והייתי צריכה מוצץ. נזכרתי שבארוחת הבוקר מספר 1 הפילה מוצץ ליד הכסא שלה וביקשתי ממנה ללכת להביא אותו (בנתיים היא מצאה לעצמה מוצץ אחר. היא מחביאה מוצצים בכל מני מקומות בבית ומוציאה אותה מתי שמתחשק לה). אז היא הציצה ליד הכיסא, ראתה את המוצץ, הלכה להביא אותו וחזרה כדי לתת אותו לאחותה.

תמונות:

פובה ומשקפי שמש

פובה בורחת (השניה לא)

יואו-יואו-יואו - פובת ה-יואו-יואו-יואו של הברווזת מהחורף (לא, אתם לא טועים, הברווזת בלי פובה אבל הייתי חייבת לשים את התמונות זו לצד זו)

צבי-יודה (צבי-יהודה) אחד ושתיים