מעניין שבדיוק שמתגלגלות בראשי המילים לפוסט הבא הנושא החם עוסק בדיוק בכך.

פרידה היא משהו שתמיד יכאיב ויצרב. ותמיד היא תעלה ברגעים לא מתאימים בכלל..

מידי פעם הם - ה"אקסים" (שונאת את המילה הזאת) - עולים במחשבות ולפעמים אנחנו נותנות להן להישאר, רק קצת.

אז איך זה שדווקא הוא - זה שאמור להיות פחות משמעותי מבין השאר נשאר? 

קשה לי לשים את האצבע מאיפה זה מגיע.

אולי כי הוא היחיד שרצה פחות ממני? אולי כי הוא הגיע מתי שהייתי הכי פגיעה?

כי היו לנו שיחות טובות? כי אני צריכה להוכיח את עצמי מולו? כי הוא מצחיק אותי?

כי הוא אתגר?

העובדה היא שהוא לא יוצא לי מהמחשבות, אפילו לא לרגע..

אני חושבת שאני בעיקר כועסת.

הבחור שהיה אמור להיות ריבואנד קצר ומשכך כאבים - הפך להיות הכאב עצמו.

כי אחרי שהתחרטתי בליבי על מה שהתגלגל בנינו, לא יכולתי להגיד לו את זה.

ואז בתפנית מפתיעה הוא בא אליי, ואמר את כל המילים הנכונות.

ואני כועסת כי האמנתי. כי שבוע אחרי זה התברר שהוא סתם מנסה להשיג דבר אחד ממני.

ואז הוא מתנצל ואני מתפתה להאמין לו - כי הוא תמיד היה כזה, לא מבין מה הוא עושה.

והוא תמיד ידע לחפר על זה..

אבל זהו - זה כבר לא משנה כי אני לא יכולה לקחת את הסיכון של להיות טיפשה שוב - נכון?

ואז.. ואז אני מבינה שחברים שלו מדברים עליי.

ודווקא הבחור שהכי ציפיתי שייגן עליי - אפילו לא אמר כלום.

כנראה שכולם באמת אותו דבר לא ככה?

אבל זהו זה נגמר.

אבל בחדרי חדרים עדיין יש את השיר הזה שמזדמזם בראש.