אני מאמצת את החופש ואוהבת אותו לאט ולפעמים רק קצת שונאת.

כי בסה"כ אני יודעת שעכשיו טוב, ושכיף קצת לבד.

ושעכשיו זה מה שאני צריכה ומה שטוב לי, אםילו אם לפעמים מתגנבת המחשבה שרומזת קצת אחרת.

אז אני חופשייה עכשיו. כל קצה פתוח כמעט נסגר, וגם מה שלא - אולי עדיף ככה.

אני יודעת יותר,

יודעת אהבה, יודעת כאב, יודעת פגיעה.

אני נוסעת באוטו וחושבת שאת כל מה שרציתי להשיג בנתיים השגתי.

אם זה לימודים, עבודה, אוטו, מחשב, ועוד כל מיני שטויות קטנות וגדולות יחדיו.

ואולי כדי לדעת מה אני צריכה באמת, אני צריכה קצת חופש.

וקצת עצוב לפעמים, אבל אז אני נזכרת בפעם.

נזכרת שגם כשהיה - לא היה טוב. היה עצוב, אז עכשיו יש פחות דאגות.

אני נזכרת בתחושת כליאה שהייתה לי ואני מבינה שזה הזמן שלי,

זה הזמן לחופש שלי.

זה לא לבד - זה חופש,

כי מה שהיה שבור, כמעט התאחה לגמרי. 

ואולי עדיף לבנתיים לא לחשוף אותו שוב.

לתת לו להיות חופשי, נקי מהכל.

"לב חופשי, היום הלב שלי חופשי, אין כבלים ואין עוד דאגות.