אני מרגישה שאני מתאכזבת כל פעם מחדש מהסביבה שלי, שכבר אין לי באמת במי לבטוח,
שזה מציאות קצת שחורה להסתכל עליה.
אני זוכרת שהיא סיפרה לי שהיא חושבת ככה ונפגעתי ממנה כי בי היא כן יכולה לבטוח.
ואז היא אמרה לי נכון - רק בך.
אני זוכרת שהסתכלתי עליה וחשבתי שהיא קיצונית - שהיא מגזימה. שאין סיבה שהיא תחשוב ככה, שהיא צעירה מידי כדי להיות צינית.
ופתאום אני מוצאת את עצמי בנעליה, בדיוק באותו מקום,
רק שהיא כבר מצאה את השקט שלה, ואני עדיין בענן השחור שלי.
הוא אומר לי שאני לא מבינה את מוסכמות החיים - שככה זה, עם הזמן החברויות נשחקות ושאני מגזימה.
השאלה היא אם אני באמת מגזימה? לצפות לקבל הקשבה מלאה מחברה לדוגמא אפילו שיש לה חבר?
אני לא דורשת להיפגש. אני דורשת מינמום הקשבה כשצריך לפרוק, שהשיחת טלפון לא תהיה מסביב לבחור שלה.
אני דורשת לא לקבל טלפון רק כשחברה מסויימת רוצה לשתות. אני דורשת להישמע גם כידיד מסויים רוצה רק את חוות הדעת הנשית שלי.
זה באמת מוגזם?
ואם זה באמת מוגזם - למה ממך זה בסדר? למה איתך זה קורה? למה איתך זה הדדי? מה שונה?
אני נמצאת במקום חדש שכבר הפך למקום ישן ולאט לאט אני יותר מוצאת את מקומי שם,
אבל גם שם אני מופתעת מכמה צינית אני צריכה להיות, כמה צריך לשמור לפעמים את הקלפים לחזה ולא בהכרח כדי לשתף.
אני כבר לא יודעת לאן ללכת, זאת האמת.
חסרה לי הגומחה שלי. חסר לי הsafe zone.
אני אמצא אותו בקרוב, אני מקווה.
בנתיים אני מסתפקת במה שיש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Y.S:)