אני חושבת שאכזבה היא בדברים הקטנים,
ופה בעצם הבעיה.
בשלב כזה של החיים, אדם לומד לא לצפות ציפיות גדולות,
להנמיך ציפיות, להתסכל גם על הדברים שיוכלים לאכזב - ולצפות אותם.
האופטימים יגידו שזה קצת עצוב, לצפות את האכזבה, אבל זה הכשרה של החיים לדעתי,
ישנם הרבה תחנות שרוב האנשים עוברים בחייהם.
מהיות העבודה שהחיים מורכבים ממערכות יחסים שונות בין בני אדם שונים (משפחה, חברים, סמכויות, בני זוג)
ישנם מצבים שכל מערכת יחסים עוברת - כאב וסבל, שמחה, אכזבה, הפתעה, אהבה, וכו'.
אני חושבת שאחרי כמה מערכות יחסים אחת אחרי השנייה שמאכזבות - ושוב אני מדברת באופן כללי לחלוטין, ולא על בני זוג בפרט,
אדם לומד להסתגל למצבים שונים - אחת מהם היא היכולת להנמיך ציפיות.
ולכן אני אומרת שהאכזבה היא בדברים הקטנים.
ישנם דברים ש"מתרגלים" אליהם, ואז האכזבה מגיעה כשהם משתנים.
הבעיה היא שהדברים הקטנים והמאכזבים, הם בדיוק מה שהם - קטנים.
קשה להקים ולהפיל מערכת יחסים שלמה על משהו כמו אכזבה.
קשה להגיד שעל זה אי אפשר להתגבר ולסלוח וללמוד.
זה לא כמו שקר לדוגמא - שהוא מייצג את האמון במערכת יחסים. ואפשר להגיד שבלי אמון אין מערכת יחסים.
כי אי אפשר לקחת ציפיות לחלוטין ממערכת יחסים. גם כשהיא נגמרת בעצם - אתה מצפה להתנהגות מינמלית.
לדוגמא, חברה שהדרכים נפרדו ממנה במשך החיים, עדיין יש ציפיה מינמאלית להתנהגות כשכן הדרכים יפגשו בשנית.
לא?
אבל כשמתאכזבים ממישהו, במשהו קטנטן, זה קטן. אבל זה לא מרגיש ככה.
זה מאכזב וזה ממלא את הלב, ולפעמים קשה לדבר על משהו כזה.
גם עם האדם שאתה הכי פתוח איתו.
ואז נוצרים קרעים קטנים בחברויות, שכבר לא שלמות - לא אמיתיות כמו שהן היו בהתחלה.
וכשיש את הקרעים הקטנים האלה, הם מתאחדים לאט לאט למשהו גדול יותר.
ופה קבור הכלב.
בקרעים הקטנים.
מחשבות? עצות?
" . . You were my conscience, so solid,
Now you're like water.
And we started drowning,
not like we'd sink any further,
But I let my heart go,
It's somewhere down at the bottom
..But I'll get a new one and come back for the hope that you've stolen
I'll stop the whole world,
from turning into a monster, eating us alive
Don't you ever wonder how we survive?
Well now that you're gone,
The world is ours . . "
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Y.S:)