י
אז אני נמצאת עכשיו במרחק איזה אלפי קילומטרים, ואני יושבת לכתוב על המלחמה.
אז אמנם אני (סוג של) אנונימית אבל אני חושבת שחשוב לציין שאני גרה קרוב לרצועה. קרוב מאוד. 500 מטר מהגבול.
האזור שלי - היה שטח צבאי סגור.
במלחמה הזאת, 5 חברים קרובים שלי היו בתוך עזה, ובשמם התפללתי כל יום.
השתדלתי כל ערב להגיד שיר המעלות, ומי שיברך על חללי צה״ל.
היה לי קשה - קשה מאוד.
כל הודעה חדשה על הרוג ללא שם, כרסמה בלב, עד לפרסומו של אותו שם. ויש רגע קטן מאוד של הקלה, שבאה לאחר הידיעה שזה לא אחד מהחברים שאתה מכיר.
ואז מגיעה משב רוח חזקה של אשמה, שהרגשת הקלה כזאת.
ויש איזושהי הצפה של כאב בשביל המשפחה הזאת, שנקרעה.
כי הרי כל חייל הוא בן של, חבר של, אח של, אולי אפילו אבא של.
כל חייל משאיר מאחוריו אנשים שהחיים שלהם לא יהיו אותו הדבר.
אני סטודנטית. ובמהלך הלימודים נתקלתי במאמר, שהרגשתי שלא יכול להיות יותר רלוונטי מעכשיו.
ההיסטוריון המדעי הראשון (תוקדידס) הוא זה שהגדיר את מושגי ההיסטוריה כמו שאנו מכירים היום (מבלי שנדע אפילו), וטען כי כל עוד דפוסי ההתנהגות של האדם לא ישתנו בצורה דרסטית - ההיסטוריה תחזור על עצמם.
הוא סיקר נאום הספד של פריקלס, בו הוא משווה בינם (היוונים) לבין הספרטנים - ומסביר למה הם טובים בהרבה יותר.
הדבר העיקרי שנאמר שם הוא כזה:
החוכמה היא, לא לחנך את ילדיך מהרגע בו הם נולדים למלחמה ולהרג, ולאמונה כי אין לחוות את הנאות החיים כי מוחך מתנוון מהם.
האומץ אינו נמצא במקום בו כל חייך הגעת מוכן למלחמה.
האומץ מגיע במקום בו חווית את הנאות החיים, ולמרות זאת, יצאת להילחם - בידיעה מה יש לך להפסיד, בידיעה על מה אתה מגן.
נאמר אינספור פעמים כי אנחנו הצבא המוסרי ביותר בעולם.
וישנם קולות רקע שאומרים שזוהי החולשה שלנו - זאת הטעות! זוהי החוזקה שלנו! מה שמבדיל בנינו, לבינם.
מה שמחזק אותנו.
כי לירות בכל דבר, להביא להרג של מיליוני אנשים בפצצה אחת לא מעיד על עוצמה, זה מעיד על בורות.
העוצמה שלנו מגיעה מהעובדה שבניסיון לצמצם את הפגיעה באזרחים למינימום - הצלחנו לסיים את המשימה שלנו.
ושאף אחד לא יעיז לבקר, להעיר, או להפגין ברגעים שכאלו.
כי על אף קולות ״יפי הנפש״ שטוענים שכאן נבחנת הדמוקרטיה, כשהדעות צורמות לאוזניים, תדעו - שיש זמן לכל דבר.
והבחיל אותי שכשאלפי חיילים נמצאים ברצועה ומסכנים את חייהם, אנשים יצאו במחאות נגדם ברחובות.
וכן, התאפקתי עד עכשיו להגיד את כל זה.
ונחשו מה, לא נהרגתי מזה.
לא הורג קודם לתמוך, לקוות שייגמר בטוב, ורק אז להפיץ דעות.
זה רק עושה טוב. תאמינו לי.
אז אני נמצאת עכשיו במרחק איזה אלפי קילומטרים, ואני יושבת לכתוב על המלחמה. אז אמנם אני (סוג של) אנונימית אבל אני חושבת שחשוב לציין שאני גרה קרוב לרצועה. קרוב מאוד. 500 מטר מהגבול. האזור שלי - היה שטח צבאי סגור. במלחמה הזאת, 5 חברים קרובים שלי היו בתוך עזה, ובשמם התפללתי כל יום. השתדלתי כל ערב להגיד שיר המעלות, ומי שיברך על חללי צה״ל. היה לי קשה - קשה מאוד. כל הודעה חדשה על הרוג ללא שם, כרסמה בלב, עד לפרסומו של אותו שם. ויש רגע קטן מאוד של הקלה, שבאה לאחר הידיעה שזה לא אחד מהחברים שאתה מכיר. ואז מגיעה משב רוח חזקה של אשמה, שהרגשת הקלה כזאת. ויש איזושהי הצפה של כאב בשביל המשפחה הזאת, שנקרעה. כי הרי כל חייל הוא בן של, חבר של, אח של, אולי אפילו אבא של. כל חייל משאיר מאחוריו אנשים שהחיים שלהם לא יהיו אותו הדבר.
אני סטודנטית. ובמהלך הלימודים נתקלתי במאמר, שהרגשתי שלא יכול להיות יותר רלוונטי מעכשיו. ההיסטוריון המדעי הראשון (תוקדידס) הוא זה שהגדיר את מושגי ההיסטוריה כמו שאנו מכירים היום (מבלי שנדע אפילו), וטען כי כל עוד דפוסי ההתנהגות של האדם לא ישתנו בצורה דרסטית - ההיסטוריה תחזור על עצמם. הוא סיקר נאום הספד של פריקלס, בו הוא משווה בינם (היוונים) לבין הספרטנים - ומסביר למה הם טובים בהרבה יותר. הדבר העיקרי שנאמר שם הוא כזה: החוכמה היא, לא לחנך את ילדיך מהרגע בו הם נולדים למלחמה ולהרג, ולאמונה כי אין לחוות את הנאות החיים כי מוחך מתנוון מהם.האומץ אינו נמצא במקום בו כל חייך הגעת מוכן למלחמה. האומץ מגיע במקום בו חווית את הנאות החיים, ולמרות זאת, יצאת להילחם - בידיעה מה יש לך להפסיד, בידיעה על מה אתה מגן.
נאמר אינספור פעמים כי אנחנו הצבא המוסרי ביותר בעולם. וישנם קולות רקע שאומרים שזוהי החולשה שלנו - זאת הטעות! זוהי החוזקה שלנו! מה שמבדיל בנינו, לבינם. מה שמחזק אותנו. כי לירות בכל דבר, להביא להרג של מיליוני אנשים בפצצה אחת לא מעיד על עוצמה, זה מעיד על בורות. העוצמה שלנו מגיעה מהעובדה שבניסיון לצמצם את הפגיעה באזרחים למינימום - הצלחנו לסיים את המשימה שלנו.
ושאף אחד לא יעיז לבקר, להעיר, או להפגין ברגעים שכאלו. כי על אף קולות ״יפי הנפש״ שטוענים שכאן נבחנת הדמוקרטיה, כשהדעות צורמות לאוזניים, תדעו - שיש זמן לכל דבר. והבחיל אותי שכשאלפי חיילים נמצאים ברצועה ומסכנים את חייהם, אנשים יצאו במחאות נגדם ברחובות.
וכן, התאפקתי עד עכשיו להגיד את כל זה.ונחשו מה, לא נהרגתי מזה.
לא הורג קודם לתמוך, לקוות שייגמר בטוב, ורק אז להפיץ דעות. זה רק עושה טוב. תאמינו לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Y.S:)